אני מעריך שעצם השאלה תקפיץ את הפיוזים למספר רופאי שיניים. אז לפני שמישהו מתלהם אני מציע לו לעיין בפוסטים הקודמים ולראות שהזליגה המשוערת של האמלגם (לפחות בפה עם 12 סתימות ומעלה) חוצה לפחות חלק מספי הבטיחות לחשיפה של כספית. זאת ניתן ניתן להבין מהדו"חות של ADA וה-FDA!!! אפילו לא צריך לבדוק בארגונים שאינם ממשלתיים.

רופאי השיניים  הוטעו והיטעו מיליארדי אנשים על קליפת כדור הארץ. מבחינתי זו עובדה ולא האשמה. לרופאי שיניים שמתחילים להבין את העניין אני מציע לשתות כוס מים (בפה נטול אמלגם – כי הכספית מערערת את העצבים), להרגע ולחשוב איך מתקדמים מהנקודה הנוכחית.

לפני שנחזור לשאלה המקורית אני מפציר בקוראים להמשיך לקרוא עד סוף הפוסט ולא להחליט על סמך כמה משפטים. הנושא מורכב ובעייתי.

מאחר והאמלגם מהווה מקור עיקרי לחשיפה לכספית (ברוב האנשים בעלי סתימות אמלגם), מאחר ולפחות חלק מההשפעות השליליות של הכספית בריכוז נמוך מוכחות, מאחר והחשיפה לכספית חוצה את הגבול שנקבע ע"י ארגוני בריאות, דעתי האישית היא שכדאי להחליף את האמלגם.

אבל הסרת הסתימות כרוכה בקדיחה שמובילה לפיזור כמויות גדולות של כספית. קראתי על חולים שטענו שהסרה לא זהירה של הסתימות הובילה להתדרדרות קריטית במצבם הבריאותי שהיה מעורער עוד לפני כן. כדרך אגב, הדבר נכון גם לחלפת סתימת אמלגם שנשברה בסתימת אמלגם אחרת (אם אתם מתעקשים להמשיך ולהשתמש באמלגם).

לפיכך חובה להסיר את הסתימות אצל רופא שמודע לסיכונים ונוקט באמצעי זהירות מתאימים. הפוסט מהבלוג המקושר מסכם את אמצעי הבטיחות באופן מקיף.

סרטון של  Dr. Sarkissian מראה כיצד הוא מסיר את האמלגם תוך נקיטת אמצעי בטיחות. (להסיר ספק אין לי שום קשר לד"ר הזה, ואין לי כוונה ליצור כזה למעט אולי מכתב תודה על ההדגמה).

למרות כל אמצעי הבטיחות  צפוי שהחשיפה לכספית תגבר בשעת הסרת הסתימות. גם מי שאינו סובל מסיפטומים של הרעלת כספית עלול לפתח כאלה לאחר החלפת הסתימות. לפיכך טרם התחלת התהליך לדעתי מומלץ בחום רב לפנות למומחה בנושא דיטוקסיפיקציה (ניקוי הכספית במקרה זה) ולהתייעץ באשר לאופן הביצוע, תזונה, תוספים, קלציה וכיו"ב. כדאי להביא בחשבון שמידת החשיפה בדר"כ תעמוד בפרופרוציה לכמות השיניים שמטופלות. ניתן (ולפי דעתי אם זה אפשרי זה עדיף) להחליף את הסתימות במנות קטנות כלומר עד שתי סתימות בטיפול אחד, ולהמתין 3 שבועות לטיפול הבא.

פרופ' אנדי ה. קטלר פרסם בספרו אינדיקציות להרעלת כספית, שיטה לאבחון הרעלת כספית ושיטות לקלציה.  סיכום קצר של דרכי הקלציה המוצעים ע"י פרופ' אנדי קטלר ניתן למצוא באתר הזה. אבל כדאי לזכור שזהו תקציר מאוד מאוד מצומצם, ואם ברצונכם לאמץ את השיטה כדאי לפנות למומחה בתחום, וכן לעיין בספר של קטלר.

כדאי גם להביא בחשבון את ההיבט הכספי. התהליך יקר , ומחירו עולה ככל שרופאי השיניים יותר עבדו בפה שלכם בעבר. כמו-כן חומרי שחזור ללא אמלגם ברוב המקרים יקרים יותר.

מרבית הפציינטים שיבחרו להחליף את הסתימות כבר ספגו מנות לא מבוטלות של כספית. בנוסף הליך הוצאת הסתימות חושף את הגוף לכספית בכמויות גדולות יחסית לכמויות שהגוף הורגל בהם טרם הסרת הסתימות. לפיכך כדאי לבצע קילציה על מנת להשלים את הפרוצידורה ולנקות את הגוף (במידת האפשר) מהכספית. הקילציה היא תהליך בו מכניסים לגוף חומרים הנקשרים לכספית, וביכולת הגוף לפנותם (דרך הפרשות). יודגש שהקילציה היא תהליך ממושך הדורש ביצוע מדויק. ישנם מספר פרוטוקולים לביצוע קלציה. ההתרשמות האישית שלי, היא שאנדי קטלר מציג פרוטוקולים מבוססים על ידע מדעי, וכן הצטבר ניסיון בהם. בכל מקרה, לדעתי חובה לבצע תהליך קלציה בהנחיית רופא מומחה בתחום. אין לבצע את ההליך לבד, או לנסות שיטות שאין מאחוריהם תשתית מדעית ואמפירית. הקלציה בביצוע לא נכון, יכולה לגרום לנזקים פרמננטיים בגוף ולהתדרדרות במצב הבריאות. ניתן לקרוא באתר הבא על אנשים שחוו נזקים קשים בביצוע קלציה שגויה, ספציפית הדף מרכז חוויות שליליות של פציינטים לאחר שימוש לקוי ב-DMPS. הקלציה מעוררת לחיים מאגרי כספית רדומים בגוף, חלק מהכספית יצא החוצה בהפרשות, וחלקה ילך למחוזות חדשים ויגרום לנזקים חדשים.

למרות הקשיים והמחיר לדעתי הסרת האמלגם באופן בטוח בליווי יעוץ רפואי עדיפה על השארת הרעל למשך שנים רבות.

ולסיום אני שוב מדגיש את עניין הבטיחות בעת הסרת האמלגם, וליווי של יועץ המבין בתחום הרעלת כספית. יעוץ שיתחיל בטרם התחילו לקדוח לכם בפה. הכספית הוא חומר "מרושע", הוא עושה המון בעיות בגוף גם בכמויות זעירות, לגוף קשה מאוד להיפטר מימנו לבד, הכספית שנכנסת למוח עושה נזקים רבים ו"נתקעת" שם לשנים רבות (ואולי נשארת שם לכל חיינו), ותהליך ניקוי הגוף מכספית (בהתערבות  חומרים מנקים- Chaleting) הוא עדין, ממושך (לוקח חודשים ואף שנים), ויכול להסתבך.

לא כדאי לשחק באש מבלי שתקבלו את היעוץ מידי מומחה בתחום.

.

אין תחליף לשן הטבעית שלנו, וכשאיבדנו חלק ממנה, אנו חייבים להתפשר ולהכניס חומר זר לגוף. הבחירה הנפוצה עד כה בדר"כ אינה בעלת הנזק הקטן ביותר. ברור שהאמלגם הוא פצצת זמן שמשחררת את חומר הנפץ שלה באיטיות ולאורך שנים, ולכן נשאלת השאלה במה כן כדאי להשתמש לסתימת החורים?

המאה ה-21 בורכה בטכנולוגיה מתקדמת, יש לזה צדדים שליליים כמו קרינה אלקטרו מגנטית, חומרי הדברה, זיהום האויר והמים, ועוד דברים שאיני רוצה להיכנס אליהם כדי לא להבריח קוראים. מצד שני יש לנו חומרים חדשים ופחות מזיקים שניתן להשתמש בהם, לא חייבים להישאר עם האמלגם שהומצא לפני מאות שנים. האמלגם הוא אומנם חומר נהדר לשחזור השן, אבל הוא חומר נוראי לבריאות שלנו. הסיבה שלא רואים זאת, הוא הקושי לקשר את הסמפטומים לסיבתם בשל פער זמן בין השניים. איזה רופא יאבחן שהתקפי הזעם/אדישות הם תולדה של הרעלה יום-יומית המתמשכת 30 שנה? איזה רופא בכלל יכול לדעת שמחלה ניוונית כלשהיא או סתם התקררויות חוזרות ונשנות הם תולדה של פגיעה במערכת החיסונית הנובעת מכספית?

לפיכך כדאי להבין מה מציעים להכניס לפינו ולא לסמוך באופן עיוור אחר הרופאים(כמו שלמדנו אפילו הרופאים הטובים ביותר עלולים לטעות, במקרה של האמלגם טעויות בקנה מידה מאוד נרחב).

ישנם מספר חומרים הזמינים לשחזור השיניים אסקור שלוש שיטות:

1) קומפוזיט – שם כללי לתערובת של מספר חומרים:

• מילוי (filler) – סוג החומר משתנה בהתאם ליצרן. המילוי יכול להיות חלקיקי זכוכית המבוססים על צורן או אלומיניום. לעיתים מוסיפים נתרן פלואוריד למילוי. לעיתים מערבבים מספר חומרים ליצור המילוי כגון נתרן-סידן-אלומיניום-ותרכובת סידן פלואוריד. ככל שאני מבין את הפלואוריד מוסיפים על מנת לתרום לבריאות השיניים.
• שרף – למעשה החומר שמדביק את התערובת יחד בחלל שהיא אמורה למלא. לשם כך משתמשים בחומר אקרילי, וסוגים שונים של אוליגמרים לדוגמא בי-ספנול A(למעשה מרכיב היסוד של פלסטיק מסוג פוליקרבונט). למעשה השרף מכיל את אבני היסוד של חומרים פלסטיים.
• סילאן – תרכובת של סיליקון ומימן שמקשרת בין השרף למילוי.

הקשרים הכימיים בין המרכיבים נוצרים בחשיפה לאור, כך שבביצוע הסתימה מורחים שכבה ומאירים אותה עד למילוי החלל. לאחר מכן מלטשים את המשטח החיצוני.

2) סתימות קרמיות – עשויות מחומר קרמי לדוגמא זירקוניה. הסתימה במקרה זה מבוצעת בשתי פאזות – פאזה ראשונה הרופא מבצע יציקה על השן על מנת לקבל תמונה תלת מימדית של החור. לאחר מכן טכנאי שיניים מייצר מבנה המותאם לחור. בטיפול השני הרופא מתקין את היציקה הקרמית לשן.

3) זהב – גם סתימת זהב מבוצעת בשתי פאזות לצורך התקנת יציקה.

לכל שיטה יתרונות וחסרונות. לנושא זה לא אכנס בשלב הנוכחי. יש לשים לב שגם בכל שיטה יש ואריציות בטכניקות השימוש ובהרכב החומרים. כמו-כן קיימות שיטות נוספות לשחזור השן. אציין מספר נקודות שלדעתי יש לשים לב אליהם:

1) החומר בי-ספנול A מחקה את פעילות ההורמונים בגוף וקיים בסוגים מסוימים של סתימות לבנות. הכמויות המשוחררות לפי מחקר שראיתי – קטנות ביותר, עם  זאת לא ברור האם כמויות קטנות אלה עדיין יכולות להשפיע על הגוף.

2) רופאי השיניים בדר"כ בעד פלואוריד. עם זאת פלואוריד הוא חומר רעיל וכדאי לחשוב פעמיים לפני שמכניסים אותו לפה. אישית אני מוותר.

3) סתימות הקומפוזיט עלולות להתכווץ עם הזמן, ובחללים שיפערו מתיישבים חיידקים.

4) סתימות מתכת מייצרות זרמים קטנים בסתימות, יש החושבים שזרמים אלה מפריעים לפעולת הגוף.

5) השיטות הדורשות הכנת יציקה ע"י טכנאי שיניים כנראה הרבה יותר יקרות מסתימה שאפשר לגמור בביקור אחד.

כרך אגב, אמלגם הוא החומר הזול ביותר להכנת סתימות אולם מעבר להפרשת הכספית, גם מבחינה פונקציונלית הוא אינו הטוב ביותר מהסיבות הבאות:

1) החומר מתרחב מעט עם השנים ולכן עלול לסדוק את השן.

2) האמלגם אינו נדבק לשן, ולכן השימוש באמלגם מחליש אותה.

3) משום שהאמלגם אינו נדבק לשן, דרוש לפעור חלל רחב יותר בבסיס הסתימה כדי "לתקוע" את האמלגם בשן. הפעולה מביאה לאיבוד חומר השן הטבעית. כמו-כן לאמלגם דרוש רוחב מינימלי של שני מילימטר, כך שלעיתים הרופא נאלץ להרחיב את החור.

4) רגישות לחום וקור גבוהה יחסית.

5) אחרון (הכי פחות חשוב לדעתי) – האמלגם אינו אסתטי.

נקודות נוספות לשיקול בבחירת חומר הסתימה – האם מופעלים על השן עומסים גבוהים או קלים? מה גודל הסתימה ומיקומה? מה התקציב הקיים לטיפול?  לעיתים לרופא המטפל אין מומחיות בשיטות הרלבנטיות, גם זאת כדאי לקחת בחשבון ולקבל חוות דעת נוספות.

לסיכום לא ממש המלצתי על חומר תחליפי משום שהנושא מורכב והתשובה כנראה אינה חד-משמעית. עם זאת יש לזכור שהתשובה היחידה של כל הרופאים בהיסטוריה הדנטלית שלי, היתה הקלה ביותר הזולה ביותר והמזיקה ביותר (גם לרופא המטפל) –  אמלגם.

לאחר שסקרתי את טענות שני הצדדים אני מגיע למסקנות הבאות:

1) השימוש כיום באמלגם נעשה ללא ביסוס מדעי, ללא התחשבות בהשפעותיו על מערכות הגוף, ללא סקרים אפידמיולוגיים מספיקים (בתחומים מסוימים ללא סקרים כלל).

2) הכספית הטהורה נפלטת לחלל הפה ומשם נשאפת לריאות. הספיגה של כספית טהורה בריאות היא גבוהה ביותר (עומדת על 80%), משם היא מועברת לאיברים הפנימיים והמוח. אחת שאטומי הכספית חוצים את קרום התא הם מתחמצנים ונתקעים בתא לזמן ממושך, במוח הם עלולים להתקע שנים רבות.

3) כמות הכספית הנפלטת הנפגת מאמלגם היא כמות משמעותית, שעוברת ספים לחשיפה מתמדת שהוגדרו ע"י ארגוני בריאות רשמיים. סתימות האמלגם (כשהן מותקנות) הם המקור העיקרי לחשיפה לכספית אצל רוב האנשים.

4) באופן כללי יש מעט סקרים אפידמיולוגיים המראים את הקשר בין אמלגם למחלות שונות. אולם רוב הסקרים שראיתי מראים שהכספית (שבמקרים רבים מקורה באמלגם) משפיע לרעה ועלול להוביל לאלצהיימר, מחלות אוטואימוניות, ירידה בתפקודי כליות, ועוד.

לרוב המסקנות הנ"ל ניתן להגיע מבלי לקרוא את דברי המתנגדים לסתימות אמלגם, הם כתובים בפרסומים של ADA.

בשורה התחתונה המסקנה שלי – כן – האמלגם מסוכן, הוא פולט כספית בכמות משמעותית ועלול לגרום לשורה של מחלות חלקם קשות. הכספית מצטברת באיברים פנימיים בעיקר בכליות ובפרט במוח, וקשה להוציאה מהגוף. קיים פער זמנים בין מועד החשיפה לכספית עד שמתחילות הבעיות. פער זה יכול להימשך גם עשרות שנים.

האם כדאי להשתמש בחומרים אחרים לשחזור השן? האם כדאי להוציא את האמלגם מהפה?זאת אבחן בפוסטים הבאים.

הטענות של IAOMT כנגד אמלגם רבות. לצערי לא אוכל לסקור את כולם ואסתפק בראיות שהאמלגם אכן יוצר בעיות בריאות.

ריכזתי מספר נקודות:

1)אלרגיה לכספית – האלרגיה הזו גורמת למחלות עור. לטענת ADA האלרגיה הזו  מאוד נדירה. לטענת IAOMT האלרגיה הזו לא נדירה. ה-IAOMT מביא מחקר המראה שהאלרגיה נמצאת בבדיקה עורית אצל 5-8% מהאוכלוסיה. ובבדיקת דם האלרגיה נצפית ב-90% מהנבדקים. נתון נוסף מפתיע – האלרגיה אינה קיימת אצל נבדקים ללא סתימות אמלגם (Djerassi and Berova). כלומר האמלגם עצמו גורם לאלרגיה לכספית…

בבדיקת חולים ב-oral lichen planus נמצא ש-62% מהם בעלי אלרגיה לכספית. אם נצרף את הנתון הקודם, נקבל תמונה שונה. המחלה במידה רבה נוצרה ע"י הכספית שבאמלגם, ולא עוררה ע"י האמלגם.

2) המערכת החיסונית – מובא מחקר המראה כיצד נוצרים נוגדנים הפועלים כנגד הגוף עצמו בהשראת אמלגם.

3) מערכת השתן והכליות – שוב ניסו את העניין על הכבשים המסכות. ל-6 כבשים הותקנו סתימות אמלגם לאחר חודש וחודשיים נבדקו תפקודי הכליות ונצפתה ירידה משמעותית.

4) אלצהיימר – הארגון מביא 6 מחקרים המראים על הצטברות יוצאת דופן של כספית בחלקי מוח של חולים שסבלו מאלצהיימר (בניתוחים לאחר המוות). הארגון מזכיר שקיים מחקר היחיד שהראה שאין קשר בין כספית לאלצהיימר. המחקר היחיד מופיע סולו (לבדו) בדו"חות של ADA.

בנוסף הדו"ח מעדכן על שיטות חדשות לחקר העצבים שהראו שהכספית במקרים מסוימים עלולה לגרום נזק רב בריכוזים נמוכים ביותר.

החלק השני של הדו"ח של IAOMT מ-2010.

הערת אגב – הדו"חות של IAOMT הרבה יותר אינפורמטיביים מהדו"חות של ADA. הם מרחיבים בנושא הכספית ובוחנים היבטים רבים וחשובים שחלקם כלל לא נזכרים בדו"חות של ADA, וחלקם מוזכרים בקצרה רבה. קשה לי להימנע מהמחשבה שהקימוץ בחקירת נושא הכספית באמלגם ע"י ADA נעשה בכוונה על מנת שלא להעיר שדים מרבצם.

בדו"ח זה ישנם שלושה פרקים די כבדים שעוסקים באופן הצטברות הכספית בגוף, אופן הסעתה בגוף, וכן באפקטים הבריאותיים המשולבים של תרכובות כספית, עופרת, וכספית טהורה. לאחר סקירת נזקי הכספית (כפי שמופיעים במחקרים אפידמיולוגיים – אני אחזור לסקור את הפרקים הנ"ל משום שהם חשובים לפעולה שנקראת – דיטוקסיפיקציה (ניקוי הגוף מרעלים).

שאר הדו"ח מנסה לבחון קשר בין הרעלות ממספר תרכובות וכספית, המחברים לא מצאו קשר משמעותי כזה.

לפיכך אמשיך לדו"ח אחר של IAOMT שנקרא The Scientific Case Against Amalgam.

הדו"ח מתאר שלוש "מלחמות" אמלגם… הראשונה של ה-ASDS שתארתי בקצרה. הוא מתאר מלחמה נוספת של פרופסור Professor Alfred E. Stock(ממעבדות הקיסר וילהלם בגרמניה) ב-1920, למרבה הצער הוויכוח נמוג בשל רעמי המלחמה האמיתית בסוף שנות ה-30. כעת אנחנו במלחמה השלישית יתכן ומי שקרא את הפוסטים הקודמים בבלוג יופתע שיש כלל מלחמה בעניין.

הדו"ח מפרט את המסקנה של ארגון הבריאות העולמי ב-1991 לגבי ספיגת כספית מסתימות, בשורה התחתונה הספיגה לאדם בממוצע:

• סתימות אמלגם – 10מיקרוגרם ליום
• ממזון – 2.3 מיקרוגרם ליום
• 0.3 – מיקרוגרם ליום

הערכה זו גם מצוטטת בכתובים של ADA במחקר של SCENIHR בעמ' 20.

בהמשך סוקרים ניסויים המראים שהכספית נספגת בגוף לאחר התקנת סתימות, וחלקה נפלט בדרכי השתן ובצואה.

ניסוי על כבשים מתואר בפירוט. הרופאים התקינו בפיהם של הכבשים המסכנות  12 סתימות עם אמלגם עם כספית רדיואקטיבית. לאחר 29 יום, השיבו את נשמתם של הכבשים לבורא ובדקו את הכספית בגופם. התוצאות מעניינות ביותר – הכספית נדדה לכל מיני מקומות בגוף. לעצם הלסת הגיע כספית בכמות משמעותית. הכספית הגיע למערכת העיכול, ולכל איבר שנבדק, ללב, ללבלב, למערכת האנדוקרינולוגית (בלוטות ההפרשה)ועוד.. האיבר שצבר הכי הרבה כספית – הכליות. הכליות צברו 7מיקרוגרם כספית לכל גרם ריקמה. לעומת זאת הכליות הוציאו רק 4.7 ננוגרם לגרם שתן (כשהכבשים עדיין נתנו שתן). מכאן הסיקו החוקרים שמדידת הכספית בשתן אינה אומדן לכמות הכספית בגוף. העובדה שהאמלגם הותקן בפה של קבוצת כבשים מצומצמת, לעומת מליארדי בני-אדם, גורמת לי להרהר מי באמת הכבשים.

הניסוי על הכבשים גרם לביקורת רבה מסיבות רבות. הסיבה העיקרית – הכבשים מעלות גירה ולועסות מרבית שעות היום לעומת בני האדם שלועסים רק בארוחות (לתשומת לב לועסי המסטיקים בעלי סתימות אמלגם). מאחר ולא ניתן לשכנע את הכבשים להפסיק ללעוס ולהתחיל לאכול שלוש ארוחות מסודרות כמו בני אדם, הניסוי בוצע בשנית על קבוצת קופים. רחמנא ליצלן, התוצאות שהתקבלו דומות מאוד.

הדו"ח מחזק את שניתן להבין מהדו"חות של ADA – האמלגם הוא מקור הכספית העיקרי בגוף, ומביא מחקרים לאישוש הטענה:

• 4 מחקרים המראים קורלציה בין כמות הסתימות לכמות הכספית בגופות (שנמצא בנתיחה לאחר המוות)
• 3 מחקרים המראים קורלציה בין כמות הסתימות לכמות הכספית בדם.
• 2 מחקרים המראים קורלציה בין כמות הסתימות לכמות הכספית בצואה.

אני מדלג על כמה פרקים שפחות מעניינים אותי ומגיע לנקודה שאני מחפש כבר כמה וכמה דו"חות עבי כרס: האם כמות הכספית לה נחשפים כתוצאה מסתימות אכן גורמת לנזקים בריאותיים??

המשך יבוא!

לאחר שבפוסטים הקודמים בחנתי את עמדת המצדדים באמלגם (ולא הצלחתי להבין מניין הם שואבים את הביטחון שהוא אינו מזיק), נמשיך לעמדת השוללים את האמלגם ונראה איזה חיצים הם מחזיקים באשפתם.

לפי התרשמותי הגוף שמיצג בצורה מקיפה ונאמנה את ההתנגדות לאמלגם נקרא IAOMT.

גוף זה נוסד ע"י 13 רופאי שיניים ב-1984 בארה"ב. המייסדים ראו סכנה רבה בשימוש באמלגם ומצד שני חוסר בנתונים בנושא. הם החלו לחקור את העניין והפיצו את מסקנותיהם. במשך הזמן כמות הרופאים החברים ב-IAOMT גדלה ללמעלה מ-700. מטרות הארגון – לחקור את ענייני רפואת השיניים, להפיץ את הידע לקהילה הרפואית ולפציינטים, ולייעץ בעת הצורך.(אין ספק שדרוש מחקר רב לנוכח חוסר הידע של ADA).

אני אבדוק את הדו"ח שלהם מ-2010 שאמור להיות המקיף ביותר.

בסיכום המנהלים הדו"ח מספר שהמטרה העיקרית היא הערכת כמות הכספית הנספגת בגוף כתוצאה מסתימות כסופות. בנוסף הדו"ח סוקר השפעות אפשריות, מחקרים שנעשו בנושא, פערים בידע , ונושאים נוספים.

הדו"ח מדבר על כ-1.4 מיליארד סתימות בארה"ב לבדה, רובם המוחלט עשויות מאמלגם.

הדו"ח מחזק את מה שלמדנו עד כה מדו"חות של ADA – הכספית נספגת בעיקר בנשימה דרך הפה. בעוברים הכספית נספגת דרך השיליה, ובתינוקות מחלב אם.

בנוסף החשיפה העיקרית לכספית במרבית האנשים נובעת מסתימות האמלגם.

לפי מספר מודלים לכמות סתימות האמלגם בפה, הארגון מגיע למסקנה שכמות הכספית הנפלטת מהסתימות חורגת מהסף המותר שנקבע ע"י US -EPA ב-2005 בכ-67 מיליון אמריקאים. לפי הסף של של EPA בקליפורניה (2008) כ-122 מיליון אמריקאים חורגים מהסף המותר. הדו"ח נכנס לפרטי פרטים ונותן מספר תרחישים הכוללים הערכת כמות הסתימות וסוגן באוכלוסיה, לעומת הכספית הנפלטת בתרחישים השונים, והחריגה מהספים שנקבעו. אני לא חושב שיש טעם לסקור את כל הנושא הזה משום שהמסקנה מאוד ברורה, למי שיש כמות מכובדת של סתימות כסופות (ניקח 6 לדוגמא), יעבור את מרבית ספי הבטיחות לחשיפה לכספית. מי שיש לו 8 סתימות יעבור את כל הספים האפשריים (למעט הסף של ה- EUROPEAN WHO שגבוה באופן ניכר מכל שאר הספים).

כלומר הדו"ח מאשר את שניתן להבין מהדו"ח של ADA מ-1998 באפנדיקס 3 – החשיפה לכספית בחלק גדול מהאנשים בארה"ב עוברת את הספים שקבעו ה-ATSDR וה- EPA.

מעבר לכך אציין שהספים האלה מאוד מוגבלים משום שהם אינם לוקחים בחשבון פרמטרים רבים הנוגעים לבריאות של כל אחד, הרגלי אכילה, שינה, זיהום אויר, זיהום ממזון, נשימה מהפה/מהאף, חריקת שיניים, איכות הסתימות, שתיית משקאות חמים, לעיסת מסטיק, מצב הבריאות הכללי, ועוד תנאים רבים מספור המשפיעים על פליטת הכספית והשפעתה.

בעוברים ובתינוקות קיימת רגישות מיוחדת בשל התפתחות מערכת העצבים (אזכיר כי כספית פוגעת בתאי עצב).הארגון העריך את כמות הכספית הנספגת בעוברים על סמך דגימות דם מחבל הטבור.למעשה לפי הנחת העבודה העוברים נחשפים לכספית באותה מידה שמופיע בדם האם. כמות זאת משמעותית ופרופורציונית לכמות הסתימות האפורות.

לגבי ספיגת כספית מחלב-אם הארגון טוען שחסרים נתונים בנושא, עם זאת הוא משער שהפגיעה אינה בעייתית כמו במקרה של עוברים או מסתימות כסופות. זאת משום שהספיגה ממערכת העיכול אמורה להיות פחותה משמעותית.

הארגון מדווח שאין כמעט מידע לגבי הפגיעה בעוברים ובילודים הנובעת מחשיפה לכספית המופרשת מסתימות כסופות. ישנו מחקר אחד המראה על קשר בין כספית לשפה שסועה, אולם בת כתיבת הדו"ח חזרו על המחקר.

התקציר סוקר את הספים השונים לחשיפה מקסימלית לכספית:

• California EPA (2008) – 0.3 µg/m3
• Canadian Federal Department of Health (Health Canada) 2008:0.3 µg/m3
• Lettmeier et al. (2010): 0.07 µg
• USATSDR US Agency for Toxic Substances and Disease Registry in 1999: 0.2 µg/m3;
• US Environmental Protection Agency in 1995: 0.3 µg/m3
• European office of the World Health Organization in 2000: 1 µg Hg0/m3.

למעשה שלושת הארגונים האחרונים (USATSDR, US-EPA, EUROPEAN-WHO) אינם מעודכנים משום שהם הסתמכו על מחקר שבדק חשיפה לכספית בתרכובת כלור, ולא כספית טהורה/מחומצנת כפי שבעיקר נספגת מסתימות כסופות. כמו-כן נמתחת ביקורת על הגופים האלה שהחליטו על ספים גבוהים מדי. בתינוקות ועוברים אין מידע מחקרי המורה על הספים הדרושים לפיכך הספים הנ"ל ביחס לתינוקות ועוברים אינם מבוססים.

הארגון מדגיש את הסף שנקבע ע"י Lettmeier et al. כסף בדוק באופן יחסי עבור מבוגרים.

לאחר מכן יש דיון באחד המחקרים שמשמשים ADA בבחינת השפעות האמלגם בילדים. נטען כלפי מחקר זה שאינו מייצג את השפעות האמלגם, בין היתר בגלל שנבדקה ההשפעה על פני 8 שנים – מקסימום.

הדו"ח מתייחס לתרכובת פרופרין כאינדיקציה להרעלת כספית, אולם הנתונים בתחום זה עדיין אינם קיימים.

למעשה סקרתי בקצרה את תקציר המנהלים. מרבית הדו"ח כפי שנאמר בתחילה מתייחס לרמות החשיפה הנובעות מסתימות אפורות. בעניין הזה, אם נוברים היטב בדו"חות של ADA מוצאים שאין הרבה חילוקי דיעות, החשיפה היא משמעותית, עוברת את הספים שנקבעו כמקסימליים (לפחות של חלק מהארגונים), והיא המקור העיקרי לכספית ברוב האנשים.

מאחר ואני מתעניין בהשפעות הכספית בחשיפה נמוכה אמשיך לדו"חות הבאים של IAOMT.

בהתייחסות למחקר מ-2008 שהוא המקיף והמעודכן ביותר, אנסה לסכם את התוצאות בטבלה שתראה מה נבדק על מנת להוכיח בטיחות השימוש באמלגם:

בעיות במערכת החיסונית לא הכללתי כי זה נושא רחב מדי.

מסקנותי:

1. עורכי הדו"ח במקרים רבים ומשמעותיים לא שללו או איששו קשר בין אמלגם למחלות רבות משום שלדברי עורכי הדו"ח לאחר 150 שנות שמוש באמלגם עדיין לא נעשו מחקרים…
2. גם כשלכאורה נשלל קשר בין אמלגם למחלה , השלילה התבססה על לא יותר מ-2 מחקרים.
3. עורכי הדו"ח התעלמו ממחקרים שכן מראים קשר בין אמלגם למחלות.
4. ספציפית עורכי הדו"ח כלל לא בדקו את הקשר לבעיות במערכת השתן במבוגרים למרות רמזים עבים על בעיות אפשריות.

בזאת גם נסכם את הסקירה שלי על עמדתה של ADA: לפי מיטב הבנתי העמדה של ADA המציגה את האמלגם כחומר בטוח לשימוש אינה מבוססת. בחלק מהנושאים אין אפילו מחקר אחד לרפואה השולל קשר בין סתימות אפורות לבעיות אפשריות (גם בנושאים קרדינליים כמו השפעה על הכליות במבוגרים). בחלק מהנושאים יש מחקר יחיד, שקשה לבסס עליו עמדה. ובחלק מהנושאים יש מחקרים ספורים. כמו-כן למרות שאין הדבר רשום במפורש, ניתן להבין שהחשיפה הנובעת מסתימות אמלגם, במקרים רבים (בתלות בכמות הסתימות) תעבור את הכמות המקסימלית של כספית, שהומלצה ע"י גופי תקינה בארה"ב.