נכון להיום אמלגם, הוא החומר הנפוץ ביותר לסתימת החורים בשיניים שלנו.

אמלגם שימש לראשונה לסתימת חורים בשיניים בתחילת המאה ה-18!

מעניין קצת לחפור בהיסטוריה של החומר הזה.

הרעיון לסתום חורים בשיניים בעזרת מתכת, עלה כבר במאה השביעית לספירה הנוצרית בסין. במאה-ה-15 רופא צרפתי בשם אמברויז פרה, מילא חורים בבדיל. מי שהלחים קצת בחייו יודע שהמתכת הזו די רכה לכן ניתן להניח שהסתימות מבדיל לא האריכו חיים.

לאחר מכן מספר רופאים עשו שימוש בסגסוגות שונות כדי לסתום חורים.

הרופא שנחשב לאבי האמלגם הוא לואיס רגנארט שהוסיף את הכספית לסגסוגת והוריד את טמפרטורת העיבוד של הסגסוגת.

מעניין שב-1840 השימוש באמלגם לא היה נפוץ, לעומת זאת השתמשו בזהב, פלטינה, בדיל, מתכות אחרות ובסגסוגות לסתימת חורים. טמפרטורה הרתיחה של המתכות הנ"ל היא מאות מעלות, כך שניתן לתאר את הקושי בסתימת חורים עם מתכות מהסוג הזה (אני אפילו לא רוצה לתאר את ההרגשה בטיפול שיניים מסוג זה ללא הרדמה).

אז מדוע השימוש באמלגם לא היה שכיח בשלהי המאה ה-18? משום שהרופאים חשבו שכספית עלולה לגרום לבעיות רפואיות. קצת קשה לי להבין האם האמלגם של אותה תקופה דומה לאמלגם של היום, כמו-כן האינטרסים הכלכליים באותה תקופה אינם ברורים לי (ויסלחו המומחים המנוחים שאני חושד בכיוונים כאלו) כך שקשה להקיש מכך לתקופתנו. למרות זאת עדיין כדאי לצטט מספר משפטים מה- "The American Journal of Dental Science” משנת 1845-1846 (העיתון של ה ASDS – American Society Of Dental Surgeons). בכתב-עת מסופר על וועדה שמונתה במדינת ניו-יורק לבחינת השימוש באמלגם, מסקנות הוועדה: “הוועדה שקלה בזהירות את העניין שלפניה, והגיע לדעה פה אחד, שהאמלגם אינו רק בלתי מתאים, כי אם מסוכן לשימוש במלוי חללים בשן. זו אם כן חובתה של האגודה האמריקאית לרופאי שיניים להביע שלילה מוחלטת לשימוש באמלגם בכל הנסיבות.”. האגודה האמריקאית אמצה את ההמלצות ואילצה את חבריה להצהיר על הימנעות משימוש באמלגם.

במקביל ל-ASDS קמה אגודה מתחרה ADA-American Dental Association, האגודה הזו לא שללה את השימוש באמלגם מיום הקמתה.

ADA צמחה וגדלה במספר הרופאים לעומת ASDS שהלכה והצטמקה. בסופו של דבר ASDS התפרקה. ADA לעומת זאת קיימת עד היום וב-2006 מנתה 152000 רופאי שיניים. העמדה של ADA לגבי האמלגם ברורה וגלויה עד היום וניתן לקוראה באתר האגודה באינטרנט.

נציין ש-ADA מחשיבים הסרה של סתימה אפורה מטעמי בריאות (ובמקרים שהפציינט אינו אלרגי לסתימות) וכן כתוצאה בלעדית של הצעת הרופא המטפל, כהפרה של הכללים האתיים המחייבים את רופאי השיניים.

זאת למדתי מוויקיפדיה:

http://en.wikipedia.org/wiki/Dental_amalgam_controversy (31.12.2010) – "the removal of amalgam restorations from the non-allergic patient for the alleged purpose of removing toxic substances from the body, when such treatment is performed solely at the recommendation or suggestion of the dentist, is improper and unethical".

מסתבר שלמרות חילוקי הדעות, רופאים רבים המשיכו להשתמש באמלגם, מדוע? משום שהאמלגם זול וקל לשימוש, וכן אם הוא יוצר נזקים – הם לא יתגלו בטווח המידי, כמו-כן לטענת ADA (עד עצם היום הזה) הוא גם בטוח לשימוש.

בשנים לאחר מכן הרכב האמלגם שונה על מנת למצוא את הנוסחא הטובה ביותר.

ד"ר G.V. Black שיפר באופן משמעותי את נוסחת האמלגם והגיע לחומר יציב יותר בשנת 1895. הנוסחא של ד"ר Black לא השתנתה במשך קרוב ל-70 שנה.

בשנת 1959 ד"ר Wilmer Eames הציע להפחית את יחס הכספית למתכת מ-5:8 ל-1:1. יחס זה (בקירוב) בשימוש עד עצם היום הזה. ב-1963 שונתה שוב נוסחת האמלגם וריכוז הנחושת הועלה. הנחושת יוצרת סגסוגת של בדיל נחושת לאחר יצירת הסגסוגת.

להשלמת התמונה היום נוסחת האמלגם:

• 35-54% כספית
• 20-35% כסף
• 10% נחושת
• 2% אבץ
• ובדיל בכמות לא ידועה (כנראה מעטה)

הסיבה לחוסר הוודאות בכמויות היא קיומם של מספר נוסחאות בשימוש בתלות בחברה המייצרת.

אז מה השאלה העיקרית?

שאלת השאלות היא כמה כספית משתחרר מהסתימות האפורות? האם הכמות זניחה? או שעלולה להשפיע על תפקוד הגוף ומערכותיו?

לשאלה הזו אנסה לגבש תשובה נחרצת ומגובה.

כמו-כן אתייחס בנפרד לעניין הילדים הפעוטות והעוברים.

אציין גם שלכספית המשמשת בסתימות יש גם השפעה לזיהום הסביבתי, וכן השפעה על רופאי השיניים. אולם בכך לא אגע – לפחות לא בשלב הראשון של בלוג זה.