ארכיון תגית: סתימות אפורות והשפעתן

טענות מצדדי השימוש באמלגם – המשך2

המאמר השמיני והאחרון עב-כרס ואפילו חדש מ-2008. צוות מכובד של רופאים הקים וועדה מדעית לבחינת סיכוני האמלגם ותחליפיו:

The safety of dental amalgam and alternative dental

restoration materials for patients and users

מדובר בסקירה שכתבה וועדה אירופאית בשם:

SCENIHR -Scientific Committee on Emerging and Newly Identified Health Risks

הוועדה נעזרה בוועדות נוספות למניעת מחלות וסיכונים באיחוד האירופי.

בתקציר המנהלים סוקרת הוועדה את השיטות הקיימות לשיחזור השיניים. ומציינת שהשימוש באמלגם הולך ופוחת מטעמים אסתטיים ברחבי האיחוד והיא צופה שמגמה תימשך.

הוועדה מודה כי לאמלגם יש תופעות לוואי כגון אלרגיה ומחלה נדירה בשם "lichen planus " שפוגעת בעור וברקמות חיצוניות רכות. עם זאת היא טוענת שהשכיחות לתופעות אלה נמוכה וניתנת לניהול.

הוועדה מציינת כי קיימות טענות שהאמלגם עלול לגרום למחלות קשות כגון אלצהיימר, טרשת נפוצה,פרקינסון, ובעיית כליות. אולם מספר מחקרים שנערכו לא מצאו כזה קשר. כמו-כן לדברי הוועדה נשלל הקשר בין בעיות נוירו-פסיכולויות ובעיות כליות בילדים לאמלגם.

לאור המימצאים הוועדה מסיקה שהשימוש באמלגם אינו מציג סיכונים מיוחדים ואין סיבה רפואית להפסיקו.

הוועדה מציינת שהחשיפה העיקרית לכספית תתרחש בביצוע השיחזור של השן ובהסרת הסתימות. היא גם מציינת שהסרת הסתימות תיצור חשיפה גבוהה יותר לכספית מאשר השארתה, ואין שום הצדקה רפואית להחלפת סתימות האמלגם למעט במקרים נדירים של אלרגיה.

הוועדה מציינת שלחלק מהתחליפים סיכוני בריאות לא מבוטלים, רעילות בתנאים מסויימים, וכן הן עלולים לעורר אלרגיה. כמו-כן אין מידע מספיק על רעילותם.

לגבי נשים הרות מציינת הוועדה שזהירות צריכה להינקט בכל התקנה של סתימה מכל סוג.

לסיכום מציינת הוועדה שהאמלגם בעל היסטוריה ארוכה של שימוש, אין עדות לבעיות בריאות שהוא יוצר וניתן להמשיך להשתמש בו.

לאחר עמדה נחרצת וברורה בעניין לא נותר לי אלא לזנק לתוך הדפים הוירטואליים של הדו"ח ולהתחיל לשחות.

אני מדלג על פרקי הרקע. בפרק המתודולוגיה הקבוצה מתארת את הקושי להבחין בנזקי האמלגם (אם קיימים ולהפריד אותם מנזקים אחרים), אולם היא מביעה את בטחונה בהצלחת המשימה.

הוועדה סוקרת את אופני הספיגה של הכספית בבני אדם. הוועדה מסקרת את סוגי הכספית השונים הקיימים בסביבת האדם. מי שמעוניין יכול לקרוא את פרק 3.3.2.

הוועדה מציינת ששני הגורמים העיקריים להימצאות כספית בגוף האדם הם מזון מהים וסתימות אמלגם. הוועדה מצטטת מחקר של Schweinsberg 1994 .

לפי המחקר כמות הכספית בדמם של בני אדם שאינם אוכלים דגי ים ואין בפיהם סתימות אמלגם היא 0.2 עד -0.4 מיקרוגרם לליטר. בבניאדם שלא צרכו דגי ים והי בפיהם לפחות 6 סתימות אמלגם נמצאה כמות גבוה יותר של כספית, ובבני-אדם שצרכו דגי – ים ללא סתימות כמות עוד יותר גבוהה. כמות הכי גבוהה של כספית נמצאה בבני אדם עם סתימות אמלגם שצרכו דגי ים 1.5 עד 4 מיקרוגרם לליטר.הוועדה מביאה עוד מחקרים שמעידים על תוצאה דומה.

קשה להבחין מה תרומת הכספית הנובעת מאמלגם לעומת התרומה הנובעת מאכילת דגי-ים.

הוועדה סקרה באופן נרחב את אופני הספיגה של הכספית, את רעילותה, את רעילות המתכות האחרות באמלגם, ואת רעילות התחליפים. ועוד נושאים רבים. תסלחו לי שאיני סוקר את הכל משום שאני מחפש את ההוכחות שאמלגם אינו רעיל (משום שהרמזים שאמלגם כן רעיל – מרובים).

אתעכב על הכמויות הנספגות כתוצאה מאמלגם. לא אסקור שוב את הספים של ארגוני הבריאות השונים.

בטבלה שמסכמת את קליטה הכספית בגוף רואים במפורש שהסתימות בסבירות גבוהה הן המקור העיקרי לכספית (באוכלוסיה שאינה נחשפת לכספית במקום עבודתה). 3-17 מיקרוגרם כספית ליום נשארים בגוף כתוצאה מסתימות, בעוד שתרומת כל שאר הגורמים אינה עולה על 3 מיקרוגרם ליום (עמוד 26).

עם רמה כה משמעותית של כספית שנספגת בגוף רובץ נטל הוכחה כבד על הוועדה המכובדת. הבה ונראה איזה מחקרים מצמאים מביאה הוועדה.

בדקתי את הפרק שמדבר על מערכת השתן, אני אתייחס למחקרים על פציינטים ולא על רופאי שיניים (עם רופאי השיניים הסליחה, הבלוג הזה נועד לפציינטים). בפרק הזה הוועדה המכובדת מביאה שוב את המחקר של Bellinger et al. מ-2006 שעוסק בילדים לאחר שנים ספורות מרגע התקנת הסתימות. כעס הוא רגש מזיק מכל בחינה,יש שיטות רבות להימנע מכעס, מדיטציה, דימיון מודרך,לעורר רגשות אחרים כגון רגש של חמלה. אני מציע לכם לתרגל חמלה כלפי ה”מומחים” שרושמים המלצות משוללות בסיס. בי בכל אופן השטחיות הזו, כמעט ועוררה כעס.

הוועדה עצמה ציינה שהאמלגם בשימוש למעלה מ-150 שנה. מדוע הוועדה המכובדת לא בדקה פציינטים שהסתימות מותקנות בפיהם למעלה מ-5 שנים? מה קורה לכליות שנאלצות לפנות כספית במשך 20 שנה 40 שנה? קל מאוד לבדוק, יש מרחב מדגם של מאות מיליוני אנשים. היכן הכבוד המקצועי של הפרופסורים והדוקטורים שחתומים על המסמך?

נמשיך לפרק על מערכת העצבים.

מחלת האלצהיימר לדברי המומחים אינה קשורה לאמלגם, המומחים הביאו את מחקרו של Bates et al. 2004). כסימוכין. הוועדה בחרה להתעלם ממחקרים שכן הראו קשר בין כספית לאלצהיימר. וכאמור האמלגם הוא המקור העיקרי לכספית בגוף!

לגבי טרשת נפוצה, הוועדה אומרת שיש חילוקי דעות בעניין, עם זאת היא אינה יכולה לקבוע אם אכן קיים כזה קשר בשל בעיות במחקרים. אני מופתע שמחקר פשוט ADA אינה מסוגלת לבצע.

לגבי פרקינסון, שוב הוועדה אינה מסוגלת לקבוע מה תרומת הכספית להתפתחות המחלה בשל מחסור בנתונים.

אוטיזם – לטענת הוועדה לא נמצאו מחקרים המראים על קשר בין האמלגם לאוטיזם.הוועדה סקרה מחקרים על חיסונים לילודים. הוועדה לא הביאה אף מחקר שבודק את הקשר בין מספר הסתימות אצל נשים הרות לאוטיזם אצל הצאצאים.

ניוון שרירים – הוועדה הביאה את מחקרו של (Gresham et al. 1986). כעדות לכך שאין קשר בין השניים .סקירה מהירה שלי באינטרנט העלתה מקרים של מחלה דמויתALS שחלפה לאחר החלפת סתימות אמלגם.

Redhe O, Pleva J, "Recovery from ALS and from asthma after removal of dental amalgam fillings", Int J Risk & Safety in Med 1994; 4:229-236, & Vanacore N, Corsi L, Fabrizio E, Bonifati V, Meco G, "Relationship between exposure to environmental toxins and motor neuron disease: a case report", Med Lav 1995 Nov-Dec; 86(6):522-33.

לא הצלחתי לשים את היד על המאמר הזה, אבל בהחלט הוא נשמע מעניין. מסתבר שכספית יכולה לגרום לסימפטומים דומים ל-ALS. הקטנת ריכוז הכספית יכולה לגרום להיעלמות הסימפטומים. (אם חולי ALS יקראו את זה, אני לא מציע או שולל כזה טיפול, אני משתדל להביא את המידע באופן המהימן ביותר).

הוועדה לא התייחסה לקשר בין ALS לכספית.

אודה שהשטחיות של עורכי הדו"ח מייאשת. אין מחקרים רציניים המראים הקשר בין אמלגם למחלות השונות. לעיתים לעורכי הדו"ח אין בושה לכתוב שאחרי למעלה מ-150 שנות שימוש באמלגם במיליארדי סתימות פשוט אין מידע מספיק מידע….

למרות זאת נסיים את הסקירה של המחלות בדו”ח.

כותבי הדו"ח נגשו לסקור את ההשפעות הפסיכולוגיות של האמלגם.

לטענת עורכי הדו"ח פורסמו 53 מחקרים הקושרים בין כספית ומתכות כבדות לבעיות נפשיות. אולם לדברי עורכי המחקר לא נמצא קשר סיבתי בין כספית לבעיות הנפשיות.

(זאת אמירה מעניינת משום שידוע שכספית חודרת למוח וגורמת לנזק לעצבים.

הדגמה של אוניברסיטת קלגרי.)

אז מה בעצם הביאו סוקרי הדו"ח?

מחקר של יחידה לרפואת שיניים בברגן נורווגיה (Lygre et al. 2005), בו נבדקו פציינטים שהתלוננו על מיחושים שונים כגון סחרחורות, כאבי פרקים ושרירים,ועוד…לאחר הסרת הסתימות ניכרה הקלה מועטה בלבד בסימפטומים. עדיין הקבוצה שהוסרה בה סתימות האמלגם נותרה בעלת שכיחות גבוהה של בעיות.

את המחקר הזה לא מצאתי באינטרנט חינם. אבל בתקציר המקורי יש עוד פיסקה שהושמטה מהדו"ח של SCENIHR (בטעות?): קיימת קבוצה של חולים שלא הוחלפו הסתימות שלהם, בקבוצה זאת לא ניכר שום שיפור. יכול להיות שההשפעה על הקבוצה שהוחלפו בה הסתימות פסיכוסומטית, אבל עדיין ראוי היה לציין זאת.

שני המחקרים הבאים אינם ברורים לי די הצורך, ואינם זמינים בקלות באינטרנט.

המחקר הבא שנסקר הוא

Amalgam Exposure And Neurological Function .Kingman et al. 2005

המחקר בדק תפקודים הקשורים למערכת העצבים לסתימות אמלגם.בשורה התחתונה המחקר לא מצא קשר.

הסקר הבא

Mercury derived from dental amalgams and neuropsychologic function.

by Pam Factor-Litvak , Gunnar Hasselgren , Diane Jacobs , Melissa Begg , Jennie Kline , Jamie Geier , Nancy Mervish , Sonia Schoenholtz , Joseph Graziano

בדק את הקשר בין סתימות אמלגם לתפקוד הנוירו-פסיכולוגי באנשים בריאים!

הבעיה שלי עם הסקר שכל האנשים שחלו בגלל סתימות אמלגם (אם ישנם כאלה) לא נכללו בסקר משום שהם אנשים חולים.

הנושא הבא שנבדק הוא התפתחות פסיכולוגית. זוב מובא המחקר של Bellinger et al. מ-2006, ומובא מחקר נוסף על ילדים. עד גיל 10. מאחר ואני מוכן לקבל את ההנחה שאין פגיעה נוירו-פסיכולוגית בילדים כתוצאה מסתימות אמלגם אמשיך בסקירה.

הוועדה בדקה מחקר נוסף שבדק את הקשר של תת-משקל בילודים לבין ביצוע התקנה של סתימות אמלגם במהלך ההריון, ולא מצאה קשר בין השניים.

ההשפעה של האמלגם על המערכת החיסונית.

הוועדה סקרה מחקר שלא מצא קשר בין כמות האימונוגלובולינים לבין כמות הכספית בפלסמה.

הוועדה סקרה מחקר שלא מצא קשר בין כספית לבין המחלות אוטואימוניות הבאות:

Henoch-Schönlein purpura (מחלה המופיעה בילדות ותוקפת בעיקר את העור).

acute glomerulonephritis, (מחלה התוקפת את הכליות).

כמו-כן הוועדה סקרה מחקר שמראה שלאמלגם אין קורלציה עם כמות הלימפוציטים.

הוועדה מציינת שסקרים אפידמיולוגיים לא מראים קשר בין חשיפה לכספית במקומות עבודה למחלות אוטואימוניות. אציין רק בנקודה הזו שאופן החשיפה במקומות עבודה שונה מאופן החשיפה כתוצאה מסתימות (חשיפה מתמדת ארוכת טווח ברמות נמוכות מסתימות, בעוד שחשיפה ממקומות עבודהמתקיימת בחלק קטן משעות העבודה בדר”כ).

הוועדה מודה שהחשיפה לכספית מעוררת את המחלות הבאות:

antinuclear antibodies – נוגדנים שתוקפים מרכיבים בגרעין התא – אופיינים למחלות אוטואימוניות.

, scleroderma-like diseases – מחלות אוטואימוניות בה נפגע העור בעיקר.

, lichen planus – מחלה אוטואימוניות בה נפגע העור בעיקר.

דלקת אוטואימונית הפוגעת בכליות – membranous nephropathy

הוועדה מתייחסת למחלות הנגרמות בשל תרכובת כספית-כלוריד, התרכובת הזו לא מופרשת מהסתימות למיטב ידיעתי (אולי זה נוצר כשהכלור במי השתייה מגיב לכספית?).אציין שברמות חשיפה לא גבוהות התרכובת הזו יכול להיות אחראית למחלות אוטאימוניות כגון זאבת ומחלות עור.

הוועדה סקרה מחקר(Silbergeld etal. 2005 )

שהראה שחשיפה לכספית גרמה לתהליכים שסופם מחלה אוטואימונית. אולם הוועדה נמנעה מדיון בכמות הכספית שנבדקה במחקר לבין הכמות הנפלטת מסתימות.

לסיום הוועדה מזכירה שהכספית הוכחה כמרכיב משמעותי בבעיות עור מסוימות. הסרת הסתימות הובילה לשיפור משמעותי אצל חולים רבים.

אני מדלג על החלק הקשור להשפעה על אברי הרבייה.

בפרק שונות, הוועדה מסקרת מחקר השולל קשר בין מחלות לב לכספית במבוגרים. אבל מסקרת מחקר שמקשר מתיל-מרקורי לבעיות לב בילדים.

בזה מסתיים בפרק הנוגע לפציינטים עם סתימות אפורות. לאחר מכן יש פרק על רופאי שיניים וחשיפתם לכספית, עליו אדלג. סקירה לתחליפי אמלגם גם עליה אדלג.

זהו בזה נגמרו החלקים המעניינים בדו"ח. אז מה היה לנו באשר לסיכוני האמלגם?

-בפוסט הבא..

טענות מצדדי השימוש באמלגם – המשך1

המשך סקירת המקורות של ADA המורים על בטיחות השימוש באמלגם.

המקור השלישי
מדבר על הקשר בין אלצהיימר לסתימות אמלגם
. זהו מחקר שמצא שאין קשר כזה. Saxe SR et al. משנת 1999.

הייתי מוכן להתעודד שאלצהיימר כתוצאה מאמלגם לא אקבל. אבל גם בעניין הזה יש חילוקי דעות לדוגמא מחקר מ-1998:

Increased blood mercury levels in patients with Alzheimer's disease

המקור הרביעי

The Potential Adverse Health Effects of Dental Amalgam

לצערי לא הצלחתי למצוא על הרשת. כך שקשה לבדוק אותו.המאמר החמישי קיים ברשת

המקור החמישי

Bellinger DC, Daniel D, Trachtenberg F, Tavares M, KcKinlay. Dental Amalgam Restorations and Children’s Neuropsychological Function: The New England Children’s Amalgam Trial. Environ Health Perspect (online 30 October 2006).

המאמר בודק את תפקודי הכליה ותפקודי נוירופסיכולוגיים בילדים ללא סתימות אמלגם ובילדים עם סתימות אמלגם. לגבי התיפקודים הנוירו-פסיכולוגיים, הרזלוציה של התוצאות נמוכה מאוד. לדוגמא במבחן הנקרא WISC-III F FULL SCALE IQ. התוצאה בתחילת התקופה היתה 95-96 ובסוף התקופה 98-99. בנוסף כבר לפני טיפול השיניים היתה שונות של נקודה שלמה בין הקבוצות. עם רגישות כל כך נמוכה לשינויים קשה לי להבין כיצד ניתן להוכיח משהו.

לגבי תפקודי הכליה, נבחנה הימצאות אלבומין בשתן,ולא נמצא שינוי משמעותי במשך השנים. אני לא מתווכח על העובדות. אבל התפקוד התקין של הכליה לא מספר מה יקרה לאותם ילדים עם אמלגם כעבור 15 ו-30 שנים, לאחר שהכליות יעסקו באופן מתמשך בהתמודדות עם כספית.

לסיכום המאמר הנ"ל תומך חלקית בשימוש באמלגם, אבל בילתי ניתן לבסס טיפול על מידע מיזערי הנוגע לתקופה כל כך קצרה ופרמטר אחד בלבד.

המקור השישי

המאמר עוסק בבחינת השפעות האמלגם בילדים ושוב בודק את התפקוד הנוירו-פסיכולוגי ותפקודי הכליה. לא אסקור את המאמר הזה משום שאני מוכן להניח שאכן אין בעיה בתפקודי כליה או נוירו-פסיכולוגית לילדים עם סתימות אפורות לאחר שנים מעטות.

המקור השביעי

המאמר עוסק בילדים שוב בהיבטים התנהגותיים. שוב לא אסקור אותו.
-המשך בפוסט הבא..

טענות המצדדים בשימוש באמלגם

למעשה אני אברר את טענותיו של ADA שהוא הארגון הגדול ביותר והוותיק ביותר של רופאי השיניים – המצדד באמלגם מיומו הראשון. סלחו לי שלא אסקור את כל המצדדים באמלגם, היריעה רחבה, עם זאת אני מניח ש-ADA יוכלו להראות את העמדה בבהירות.

הטענות של ADA מתבססות על מחקרים וכן על ניסיון מעשי עצום ברפואת השיניים.ובכן פניתי לאתר של ADA לדף הנקרא "הצהרה על אמלגם לשמוש ברפואת שיניים" מתאריך 31.12.2010. ובכן שם מצהירה ADA על כך שהחומר נחשב יעיל, ובעל היסטוריה של שימוש מוצלח ובטוח.

לא נותר לי אלא "ללכלך את הידיים" ולצלול למחקרים ש-ADA מסתמכים עליהם, ולבדוק את ההצהרות המלאות בהסתמך על דף המידע.

מקור 1

הצהרה ראשונה מ1997 שאושרה בסיאול ע"י ה-FDI , לגבי בטיחות השימוש באמלגם – ככל שהצלחתי לחפש באינטרנט מצאתי הצהרה בלבד ללא מקורות. כך שלא ניתן להסתמך על הצהרה זו.

מקור 2

סקירה של הוועדה המדעית של ADA משנת 1998. את הסקירה הזו מצאתי לשמחתי.בסקירה זו הוועדה טענה שלא נמצאו בעיות בריאות הקשורות לאמלגם. הטענה הזו נסמכת על שני מחקרים. נתחיל מהמחקר הראשון:

Dental Amalgam:
A Scientific Review and Recommended Public Health Service Strategy for Research, Education and Regulation

ובכן התחלתי לחפור בדו"ח. נתמקד בחלקים הרלבנטיים.

בתקציר מצוין שכיום קיימות עדויות זעומות (scant) שהרוב המכריע של המטופלים חווה בעיות כתוצאה מסתימות האמלגם. עם זאת הוועדה מסייגת את דבריה וטוענת שלא ניתן לשלול כזה קשר לחלוטין, וכן יש לחקור את העניין.

אותי ספציפית מעניין על מה מסתמכת הוועדה כשהיא מציינת שקיימות רק עדויות זעומות לכזה קשר. לכן אפנה לפרק – סיכוני האמלגם. בפרק זה מצוין שיש מעט מחקרים העוסקים בנושא, וחלק מהם השתמש בשיטות שגויות. מעבר לכך הוועדה ציינה שאם יש השפעות, סביר להניח שיהיו ארוכות טווח ועדינות, לדוגמא שינויים קלים בהתנהגות. הוועדה מסכמת שבהעדר מחקרים הנוגעים להשפעת האמלגם לא ניתן לקבוע שיש לאמלגם השפעה מזיקה. בנוסף הוועדה טוענת שאין עדויות להשפעה מזיקה של האמלגם., וכן היא טוענת שאין ספק שכמויות קטנות של כספית אכן זולגות לגוף.

ובכן כאן אני חייב להניח לסקירה של הדו"ח ולחוות את דעתי האישית. דעתי היא שהוועדה המליצה ללא שום ביסוס להמשיך את השימוש באמלגם. משום הוועדה הודתה שאין לה מחקרים בנושא!

מוזר בעיני ש-ADA ב-2011 עדיין מסתמכת על וועדה משנת 1993 שברשותה לא היו מחקרים על סיכוני האמלגם.

אולם מעניין לצלול לתוך האפנדיקסים של הוועדה. שני האפנדקסים הראשונים מדברים על יתרונות האמלגם. איני חולק על היתרונות הרבים שבשימוש באמלגם. אבל הסכנות מעניינות יותר, לכן נקפוץ לאפנדיקס 3 שמדבר על הערכת הסיכונים שבאמלגם.

בחשיפה ארוכת טווח לכספית במידה העולה על 50 מיקרוגרם למטר מעוקב אוויר, עם ריכוז כספית בשתן של 100 מיקרוגרם לליטר, נצפו סימפטומים רבים של מחלות (סחרחורות, ירידה במשקל, לחץ נפשי, ירידה בתגובה העיצבית, כאבי ראש, אינסומניה, ועוד מרעין בישין לא נפרט את כולם).

הוועדה סוקרת את ספי החשיפה שהוגדרו לאמלגם. הספים הוגדרו על מנת להגן על עובדים שנחשפים לכספית בסביבת העבודה שלהם. נציין שהארגונים הביאו בחשבון שבוע עבודה של 40 שעות (מתוך 168 בשבוע).

ארגון (National Institute for Occupational Safety and Health (NIOSH קבע ש-50 מיקרוגרם למ"ק הוא המקסימום המותר בסביבת עבודה.

ארגון (World Health Organization (WHO קבע שהגבול בסביבת העבודה הוא 25 מיקרוגרם למ"ק.

עבור חשיפה מתמשכת (שאינה במסגרת העבודה) נקבעו הספים הבאים:

ארגון (Agency for Toxic Substances and Disease Registry (ATSDR קבע שסף החשיפה מעליו עלולים הנחשפים להסתכן הוא 0.3 מיקרוגרם למ"ק.

ארגון ( Environmental Protection Agency (EPA אוחז באותו סף כמו ATSDR.

לאחר שהוועדה סקרה את הספים השונים היא פנתה להערכת כמות הכספית הנקלטת בבני אדם בדרכים שונות.

הוועדה סקרה מספר מחקרים ומנת הכספית היומית הנקלטת מסתימות אמלגם (בממוצע) עמדה על 1.24 עד 27 מיקרוגרם, תלוי במחקר. בהשוואה לכמות היומית הנקלטת משאר המקורות (אוכל, אויר) 2 עד15 מיקרוגרם תלוי בתזונה – מאכלי ים מכילים יותר כספית.

הוועדה גם סקרה את אופני הספיגה השונים. למעשה כספית הנספגת ממאכלי ים (מתיל-מרקורי שהיא כספית בתרכובת עם פחמן) שונה מכספית הנספגת משאיפת אדי כספית. הכספית הנספגת מאדים נספגת מהר יותר בגוף, ועוברת בקלות רבה יותר למוח. הוועדה מציינת מחקר בו התגלה בנתיחות לאחר המוות שלאנשים בעלי סתימות אפורות ריכוז גבוה יותר של כספית במוח מאנשים ללא סתימות אפורות.

הוועדה ציינה מחקרים המראים שאנשים בעלי סתימות אפורות בעלי ריכוז גבוה יותר של כספית באויר חלל הפה (הנשאף כמובן פנימה לריאות). כמו-כן פעולות לעיסה הקפיצו את ריכוז הכספית באויר חלל הפה. הסבר אפשרי לכך היא היווצרות שכבת כספית מחומצנת על פני האמלגם שפחות זולגת לחלל הפה. לאחר צחצוח/לעיסה, השיכבה המחומצנת מוסרת וכספית לא מחומצנת מתאדה לחלל הפה. לפי מחקרים מצוטטים באפנדיקס, הספיגה של כספית מחומצנת או טהורה במערכת העיכול פחותה בהרבה מהספיגה של אדי כספית בנשימה (אני לא מתייחס בסעיף זה לתרכובות כספית הכוללות יסודות נוספים על חמצן כגון מתיל-מרקורי).

המחקר מתייחס לשאיפת כספית בדרכי הנשימה, ומציין שכשאין חשיפה תעסוקתית לכספית, החשיפה לכספית הנובעת מסתימות דומיננטית ועולה על כל חשיפה אחרת מגורמים סביבתיים וממזון!

סקירה של מחקרים על כמות הכספית בדם מראה שהכמות כפולה בדמם של נבדקים בעלי סתימות אפורות לעומת חסרי סתימות אפורות. בדומה השתן של בעלי סתימות אפורות בעל כמות כספית פי 3.5 עד פי 6 מאשר חסרי סתימות אפורות.

שני מחקרים מעניינים אחרים הראו שכמות הכספית בדמם של בעלי סתימות אפורות פחתה למחצית שנה לאחר הסרת הסתימות האפורות.

ועכשיו אפנה לניתוח של פרק שבעיני הכי חשוב – הערכת החשיפה לכספית.

אני מודה שהייתי צריך לקרוא מספר פעמים את הקטע על מנת להבין מה כתוב בו.

בתחילת הפרק מצוין שרוב הכספית (כשהיא טהורה) הנשאפת לריאות – נספגת בגוף. לעומת זאת רק חלק קטנטן מהכספית הטהורה הנבלעת נספגת בגוף – 1%.

לפי מחקר מצוטט הספיגה של כספית הנובעת מסתימות עומדת על 2.9 עד 17 מיקרוגרם ליום. מה שמוביל לספיגה שבועית של 20.3 עד 119 מיקרוגרם. לעומת הגבול של 300 מיקרוגרם לשבוע שקבע ארגון WHO.

בהמשך יש דיון רמות הספיגה המותרות שקבעו ארגוני EPA ו- ASTDR ו- WHO.

בתחילה הוועדה חישבה ומצאה שאם אדם ישאף אויר שמכיל ריכוז כספית בהתאם לסף המקסימלי של WHO , הוא יספוג פי 5 עד 10 יותר כספית ממה שמתירים לו ב-WHO בקריטריון של ספיגה. כלומר יש פה סתירה מסוימת.

לעומת זאת אם ישאף אויר המכיל כספית לפי הקריטריונים של ASTDR הוא יספוג כספית בכמות השווה לעשירית מהקריטריון ספיגה של WHO.

הפרק הזה מנוסח בסרבול מסוים, לא אלאה אתכם כפי שהלאו אותי(אם זה מעניין אתכם בדקו את הפרק Exposure Assessment באפנדיקס 3). בשורה התחתונה כפי שאני מבין המחקר המצוטט של Clarkson and colleagues מראה שכמות הכספית הנספגת חורגת מהקריטריונים שנקבעו ע"י ה-ATSDR וה- EPA. מדוע עורכי הסקר לא רשמו זאת מפורשות זו חידה מעניינת שאיני רוצה להיכנס אליה.

אפנדיקס 4 הוא סיכום עבודתה של וועדה לניהול סיכונים בנושא האמלגם שנוסדה ע"י שירותי הבריאות של ארה"ב. האפנדיקס אינו מדבר ישירות על הסיכונים של האמלגם ולכן נמשיך הלאה.

אפנדיקס 5 מדבר על העברת ידע הנוגע לאמלגם.

אפנדיקס 6 מדבר על ענייני רגולציה.

אפנדיקס 7 מדבר על התייחסות ממשלתית וחוקתית לנושא.

אפנדיקס 8 עוסק בהשפעות האמלגם על גוף האדם. שאלה 4 באפנדיקס שואלת האם יש עדויות לבעיות שעלול לגרום אמלגם המשתחרר מסתימות. בתשובה מודים עורכי סקר שיש מחקרים מעטים בלבד על השפעת האמלגם. מהמחקרים המועטים מגיעים החוקרים למסקנה שאין עדויות לקשר ישיר.

ואני יכול להוסיף שאם יש מחקרים מועטים כיצד ניתן לבסס מסקנות עליהם? ולמה ADA צריכים להתבסס על מחקרים מלפני 17 שנה שהמידע בהם מועט?

הוועדה בדקה את הקשר בין אמלגם לבעיות בריאות אצל תינוקות, פגמים מולדים, בעיות פסיכוסומטיות במבוגרים, השפעות על המערכת החיסונית במבוגרים, השפעות של רעילות הכספית. אני חייב לציין שהמחקרים הרלבנטיים המצוטטים כמעט ואינם קיימים. בנסיבות האלה הייתי מצפה שעורכי המחקר יכתבו אין לנו תשובה. אבל המסקנה באפנדיקס שונה. לפי עורכי המחקר אין עדות להפרעות בבריאות הנובעות מאמלגם, לפיכך ככל הידוע אין השפעה של האמלגם על בריאות הפציינטים.

השורה התחתונה שלי בהתבסס על המחקר הנ"ל:

1) סתימות אפורות הן המקור העיקרי של רוב בני האדם לכספית בגופם.

2) הכמות הנפלטת מהסתימות משמעותית, ובהסתברות משמעותית חורגת מהסף המותר הנקבע בארגוני בריאותATSDR ו-EPA.השלכות החשיפה לכספית מאמלגם לפי הנתונים במחקר זה אינן ברורות בשל חוסר בנתונים מדווחים.

3) על סמך המחקר לדעתי היה ראוי להמליץ להפסיק את השימוש באמלגם אם קיים תחליף סביר.

ונפנה למחקר השני. Effects and Side Effects of Dental Restorative Materials. למעשה זהו נייר עמדה של הארגון הלאומי לבריאות בארה"ב.

גם מחקר זה נמצא באינטרנט.

המסמך השני שעליו מתבססת ADA משנת 1991. מעניין ש-ADA בחרה לבסס את עמדתה על נייר עמדה מלפני 20 שנה.

הוועדה סקרה את החומרים והשיטות לשיחזור שיניים, היתרונות והחסרונות שלהם וכן את הההשלכות הבריאותיות של האמלגם.

נייר העמדה הזה קשה לשיפוט משום שהכותבים כלל לא הביאו מחקרים המאששים / מפריכים את המסקנות.

הם סקרו את הנושא באופן כללי והסיקו שאין עדות לבעיות בריאות הנובעות מאמלגם. הם אפילו לא יכלו להחליט אם האמלגם הוא התורם המרכזי של כספית בגוף (מה שהקבוצה שנתיים אחריהם כנראה כבר הבינה).

לגבי, רשימת הפרופסורים המכובדת החתומה על המסמך אינה עדות למהימנותו. ולכן אין טעם לחפור בנייר הזה.

המשך בפוסט הבא..


היסטורית השימוש באמלגם לשחזור שיניים

נכון להיום אמלגם, הוא החומר הנפוץ ביותר לסתימת החורים בשיניים שלנו.

אמלגם שימש לראשונה לסתימת חורים בשיניים בתחילת המאה ה-18!

מעניין קצת לחפור בהיסטוריה של החומר הזה.

הרעיון לסתום חורים בשיניים בעזרת מתכת, עלה כבר במאה השביעית לספירה הנוצרית בסין. במאה-ה-15 רופא צרפתי בשם אמברויז פרה, מילא חורים בבדיל. מי שהלחים קצת בחייו יודע שהמתכת הזו די רכה לכן ניתן להניח שהסתימות מבדיל לא האריכו חיים.

לאחר מכן מספר רופאים עשו שימוש בסגסוגות שונות כדי לסתום חורים.

הרופא שנחשב לאבי האמלגם הוא לואיס רגנארט שהוסיף את הכספית לסגסוגת והוריד את טמפרטורת העיבוד של הסגסוגת.

מעניין שב-1840 השימוש באמלגם לא היה נפוץ, לעומת זאת השתמשו בזהב, פלטינה, בדיל, מתכות אחרות ובסגסוגות לסתימת חורים. טמפרטורה הרתיחה של המתכות הנ"ל היא מאות מעלות, כך שניתן לתאר את הקושי בסתימת חורים עם מתכות מהסוג הזה (אני אפילו לא רוצה לתאר את ההרגשה בטיפול שיניים מסוג זה ללא הרדמה).

אז מדוע השימוש באמלגם לא היה שכיח בשלהי המאה ה-18? משום שהרופאים חשבו שכספית עלולה לגרום לבעיות רפואיות. קצת קשה לי להבין האם האמלגם של אותה תקופה דומה לאמלגם של היום, כמו-כן האינטרסים הכלכליים באותה תקופה אינם ברורים לי (ויסלחו המומחים המנוחים שאני חושד בכיוונים כאלו) כך שקשה להקיש מכך לתקופתנו. למרות זאת עדיין כדאי לצטט מספר משפטים מה- "The American Journal of Dental Scienceמשנת 1845-1846 (העיתון של ה ASDS – American Society Of Dental Surgeons). בכתב-עת מסופר על וועדה שמונתה במדינת ניו-יורק לבחינת השימוש באמלגם, מסקנות הוועדה: “הוועדה שקלה בזהירות את העניין שלפניה, והגיע לדעה פה אחד, שהאמלגם אינו רק בלתי מתאים, כי אם מסוכן לשימוש במלוי חללים בשן. זו אם כן חובתה של האגודה האמריקאית לרופאי שיניים להביע שלילה מוחלטת לשימוש באמלגם בכל הנסיבות.”. האגודה האמריקאית אמצה את ההמלצות ואילצה את חבריה להצהיר על הימנעות משימוש באמלגם.

במקביל ל-ASDS קמה אגודה מתחרה ADA-American Dental Association, האגודה הזו לא שללה את השימוש באמלגם מיום הקמתה.

ADA צמחה וגדלה במספר הרופאים לעומת ASDS שהלכה והצטמקה. בסופו של דבר ASDS התפרקה. ADA לעומת זאת קיימת עד היום וב-2006 מנתה 152000 רופאי שיניים. העמדה של ADA לגבי האמלגם ברורה וגלויה עד היום וניתן לקוראה באתר האגודה באינטרנט.

נציין ש-ADA מחשיבים הסרה של סתימה אפורה מטעמי בריאות (ובמקרים שהפציינט אינו אלרגי לסתימות) וכן כתוצאה בלעדית של הצעת הרופא המטפל, כהפרה של הכללים האתיים המחייבים את רופאי השיניים.

זאת למדתי מוויקיפדיה:

http://en.wikipedia.org/wiki/Dental_amalgam_controversy (31.12.2010) – "the removal of amalgam restorations from the non-allergic patient for the alleged purpose of removing toxic substances from the body, when such treatment is performed solely at the recommendation or suggestion of the dentist, is improper and unethical".

מסתבר שלמרות חילוקי הדעות, רופאים רבים המשיכו להשתמש באמלגם, מדוע? משום שהאמלגם זול וקל לשימוש, וכן אם הוא יוצר נזקים – הם לא יתגלו בטווח המידי, כמו-כן לטענת ADA (עד עצם היום הזה) הוא גם בטוח לשימוש.

בשנים לאחר מכן הרכב האמלגם שונה על מנת למצוא את הנוסחא הטובה ביותר.

ד"ר G.V. Black שיפר באופן משמעותי את נוסחת האמלגם והגיע לחומר יציב יותר בשנת 1895. הנוסחא של ד"ר Black לא השתנתה במשך קרוב ל-70 שנה.

בשנת 1959 ד"ר Wilmer Eames הציע להפחית את יחס הכספית למתכת מ-5:8 ל-1:1. יחס זה (בקירוב) בשימוש עד עצם היום הזה. ב-1963 שונתה שוב נוסחת האמלגם וריכוז הנחושת הועלה. הנחושת יוצרת סגסוגת של בדיל נחושת לאחר יצירת הסגסוגת.

להשלמת התמונה היום נוסחת האמלגם:

  • 35-54% כספית
  • 20-35% כסף
  • 10% נחושת
  • 2% אבץ
  • ובדיל בכמות לא ידועה (כנראה מעטה)

הסיבה לחוסר הוודאות בכמויות היא קיומם של מספר נוסחאות בשימוש בתלות בחברה המייצרת.

אז מה השאלה העיקרית?

שאלת השאלות היא כמה כספית משתחרר מהסתימות האפורות? האם הכמות זניחה? או שעלולה להשפיע על תפקוד הגוף ומערכותיו?

לשאלה הזו אנסה לגבש תשובה נחרצת ומגובה.

כמו-כן אתייחס בנפרד לעניין הילדים הפעוטות והעוברים.

אציין גם שלכספית המשמשת בסתימות יש גם השפעה לזיהום הסביבתי, וכן השפעה על רופאי השיניים. אולם בכך לא אגע – לפחות לא בשלב הראשון של בלוג זה.

אז מה הבעיה?

הבעיה טמונה בכספית. אין חולק שהמתכת הכסופה והנוזלית הזו רעילה מאוד(כספית היא המתכת היחידה שנוזלית בטמפרטורת החדר).

הכספית בצורותיה השונות נספגת בגוף, במערכת העיכול, דרך העור, ובעיקר במערכת הנשימה כגז חסר צבע טעם וריח.

אין ספק שכל כמות כספית (אף הזעירה ביותר) הנספגת בגוף גורמת לנזק.

הנזקים שכספית עלולה לגרום מתבטאים במגוון עצום של מחלות, מחלות אוטואימוניות, חולשה, סחרחורות, כאבי ראש, בחילות, כאבי בטן, שילשולים, ירידה במשקל, רעד קל או משמעותי, פסיכוזות, בעיות בזיכרון, ירידה בתחושות העצביות, תחושת נימול, בעיות בראייה, בעיות בהליכה, לחץ דם גבוה,שינוי במצב הרוח, ירידה בחוזק השרירים, השפעה על תיפקודי כליות,ירידה במשקל, קמטים בעור, התקרחות, ואפילו אין אונות (וזו כבר ממש מכה מתחת לחגורה1) ועוד ועודאני חושב שהרעיון ברור.

הכספית מצטברת בכל האיברים הפנימיים, בעיקר בכליות ובמוח. היא גם חודרת את מחסום השילייה ומועברת לעוברים.

הגוף גם מפריש את הכספית החוצה, אך ההפרשה איטית ויכולה להימשך שנים. בנוסף הכספית שחודרת למוח מתחמצנת ונקשרת לתרכובות שנקראות סולפדריל. לאחר מכן ככל הידוע היא נתקעת במוח כל עוד לא מפעילים חומרים מאוד ספציפיים בטכניקה שדורשת נטילת תרופות למשך זמן רב.

אז כיצד משתמשים באמלגם מעל 150 שנה? כשמשתמשים בכספית בתוך סגסוגת, הכספית משנה את תכונותיה לחלוטין והיא אמורה להישאר כלואה בסגסוגת.

אבל הכספית יודעת לזלוג החוצה מהסגסוגת. כל החוקרים מסכימים שהכספית זולגת מהאמלגם, הוויכוח בעיקר על הכמות שזולגת.לדעת המצדדים בשימוש באמלגם הכמות היא מזערית ולפיכך הנזק מזערי. לדעת המתנגדים הכמות הזולגת משמעותית ועלולה לגרום לבעיות בריאותיות. יתירה מכך רוב המחלות שמצביעים עליהם מתנגדי השימוש, אינן מתפתחות באופן מידי לאחר ביצוע הסתימה, אלא לאורך שנים, לפיכך במידה ואכן נגרמו בעטייה של הרעלת כספית, קשה לקשר בין הסיבה לתוצאה.

1הערה זו נכתבה בהשראת איצ'ה ממבוש שאמר שהזקנה היא מכה מתחת לחגורה :-).

אמלגם מהו?

אמלגם היא סוג של סגסוגת (סגסוגת היא תערובת של מספר מתכות). המייחד את האמלגם הוא מידת הרכות, האמלגם רכה וניתן ליצור ממנה צורה בטמפרטורת החדר.

סגסוגות מתכת בדר"כ קשות בטמפרטורת החדר, על מנת לרכך את הסגסוגות מוסיפים את הכספית – המתכת היחידה שנוזלית בטמפרטורת החדר. הכספית משרה מתכונותיה על הסגסוגת ומרככת אותה.

האמלגם מגיע בקפסולה בו מופרדת הכספית משאר המתכות. הקפסולה מוכנסת לאמלגמטור ש"מנער" אותה עד שנוצרת סגסוגת אחידה. מיד לאחר ה"ניעור" התערובת הזו רכה וניתנת לעיבוד במשך דקות בודדות,זה הזמן בו נדרש למלא את החלל בשיניים באמלגם וליצור "סתימה כסופה". כעבור מספר דקות התערובת מתקשה.

הסגסוגת המודרנית מורכבת מהמתכת כספית כ-50% והמתכות הבאות כסף, בדיל, נחושת, ומעט אבץ. כמות הכספית הגבוהה נדרשת על מנת להקנות אלסטיות בטמפרטורת החדר.

שימוש באמלגם נחשב במדינות רבות לפרקטיקה מקובלת לשיחזור שניים וסתימת חורים (סתימות כסופות). השיטה נלמדת בפירוט בבתי ספר לרפואת שיניים.

לאמלגם תכונות נהדרות שהופכות אותו לחומר מילוי כמעט אידאלי למילוי ושיחזור שיניים:

בהתחלה הוא רך (אך לא נוזלי), לאחר זמן קצר הוא מתקשה. באופן יחסי הוא לא מתפורר עם הזמן, הוא זול, הוא ממלא את החורים ושומר על צורתו. כדרך אגב האמלגם לא נדבק לשן, הוא נשאר תקוע משום שהרופאים מייצרים עבורו חלל שרחב יותר בבסיסו.