ארכיון תגית: גינתאר אנדרליין

מדעני הפליאומורפיזם – גינתאר אנדרליין

File:Pleomorphism.jpg

תיעוד תהליכים פליאומורפיים ע"י רוברט או. יאנג באדיבות וויקימדיה.

גינתאר אנדרליין ( 1968- 1872), זאולוג, מומחה לחרקים, וממציא תרופות.

גינתאר הוא פרופסור לזאולוגיה שפעל בגרמניה. הוא עבד במוזיאון הגרמני להיסטוריית הטבע כעוזר. במלחמת העולם הראשונה הוא שימש כמנתח ראשי למרות היותו ביולוג, בשל המחסור ברופאים.

ב-1933 הוא שימש כמנהל יצור במפעל תרופות קטן בשם Sanum.

גינתאר צבר מוניטין רב כזואולוג, וגילה מינים רבים של חרקים שעד היום נקראים על שמו. אולם להשקפתי גולת הכותרת של העבודה שלו היא פיתוח תיאוריית הפליאומורפיזם.

בתקופתו של גינתאר תיאורית הפליאומורפיזם כבר פותחה ע"י ביצ'אמפ. אולם נותר עבודה רבה בהמשך החקירה והרתימה של התיאוריה ליצירת אורח חיים בריא, ולריפוי מחלות. גינתאר חקר במשך שנים ארוכות את התהליך הפליאומורפי. לצורך חקירותיו (ומשום שחסרו לו מונחים בסיסיים לתיאור המימצאים) הוא המציא טרמינולוגיה שלמה ומורכבת. בפוסט הזה ניסיתי להימנע מהטרמינולוגיה המורכבת, משום שקל לאבד בה את הידיים והרגליים. את החלקיקים הבסיסיים שמהווים אבני ביניין לאורגניזמים מפותחים יותר כיניתי חלקיקים קולואידיים. יש בזה חטא לתורה של אנרדליין משום שלחלקיקים שאני קראתי קולואידיים יש מספר שמות שונים שמדברים על דרגות שונות של התפתחות.

מימצאיו של גינתאר מהפכניים בעולם הביולוגיה ומשנים לחלוטין את ההסתכלות על עולם החיידקים והפטריות:

1) חיידקים ללא גרעין יכולים לפתח גרעין, והפוך. (טרנספורמציה בין יוקריוטי לפרוקריוטי). מימצא זה עומד בניגוד מוחלט לדעה הרווחת לפיה שתי משפחות החיידקים נפרדו זו מזו לפני זמן רב.  יתירה מכך, אנדרליין טען שהוא הצליח ליצור מקבוצה של 10 חיידקים  כל פתוגן ידוע, או לפחות ליצור פתוגן שמחקה בדיוק את התנהגות הפתוגן (שהוא ניסה ליצור). כלומר, מקורו של כל חיידק הוא החלקיקים קולואידיים. גינתאר למעשה ראה תחת מקרוסקופ שדה אפל, כיצד החלקיקים הקולואידיים מסתדרים כספירה שמהווה את הקרום של התא, ובהמשך יוצרים תא-חיידק מחלקיקים יסודיים יותר. אין מדובר על חלוקה תא (מיטוזה), אלא ממש יצירה של תא מחלקיקים אלמנטריים.

2) החלקיקים הקולואידיים יכולים לתרום להתפתחות וקיום הגוף ע"י היטמעות במבני הגוף, לדוגמא במקרה של קרישה (בפצעים), החלקיקים הקולואידיים תורמים לקרישה, לבניית השלד ורקמות החיבור. מצד שני אותם חלקיקים יכולים להתפתח לפתוגנים מזיקים כגון חיידקים ופטריות. כלומר בגופנו מתקיימת סוג של אבולוציה המושפעת מהתנאים השוררים בגוף. כאשר  החלקיקים הקולואידיים מתפתחים לפתוגנים, הם משתמשים בחלבונים, חומצות אמינו ושאר המרכיבים של תאי הגוף לבניית הפתוגנים. (הערה שלי – זה נראה כאילו החלקיקים הקולואידיים הם שירות ניקיון built in שנמצא בגוף שלנו ונכנס לפעולה כשהתנאים מעידים שבריאות הגוף מתחילה להתערער).

3) THE ANARTATIC LAW – גינתאר גילה שרמת החומציות של הדם משפיעה על מסלול ההתפתחות של החלקיקים הקולואידיים. חומציות יתר גורמת להתפתחות של פתוגנים, בעוד שבסיסיות דרושה להתפתחות תקינה של הרקמות והדם. אנדרליין מצא בתצפיות שלו שזהו חוק יסוד וכינה אותו הכלל האנארטטיק (THE ANARTATIC LAW). נקודה מעניינת בחוק הזה שיצירת חומציות מלאכותית ע"י הוספת חומצה לתמיסה אינה מעודדת היווצרות פתוגנים. רק עלייית חומציות הנובעת מההפרשות החומציות של הפתוגנים המתפתחים מעודדת את המשך התפתחותם.  מצד שני העלאת ה-PH (אלקילאציה של התמיסה), גורמת לשינוי מידי בפתוגנים והם מתחילים את ההתפרקות לחלקיקים קולואידיים. הערה – ואולי זה הסוד של מספר שיטות של ריפוי סרטן.

4) אנדרליין מצא קורלציה בין דרגת ההתפתחות של החלקיקים הקולואידיים בדם של חולים (לחלקיקים היו שלבים רבים של התפתחות בעלי מבנה מרחבי שונה), לבין חומרת המחלה.

5) אנדרליין תעד את מנגנוני הבקרה וההכוונה של התפתחות החלקיקים הקולאודיים. הוא קרא למערכת זו רגרסיה איזופטית. למעשה מעבר למילים המפחידות מסתתר תהליך סקסואלי הפוך לתהליך שאנו מכירים. חלקיקים קולואידיים מרכיבים פתוגנים מורכבים (חיידק או בקטריה). לאחר מכן חלקיקים קולואידיים אחרים מרכיבים "משהו" (זה לא תא ולא וירוס), שאנדרליין קרא לו ספארמיט מלשון ספארם – זרע. לספארמיט יש שוטון כמו לזרע. הספארמיט נצמד לפתוגן (כמו זרע לביצית) וכעבור זמן מה הפתוגן מתפרק ונעלם! אנרדרליין פיתח תרופות על סמך התכונה הזו, המנסות לבודד את הספארמיטים ולגרום להיווצרותם אצל החולה.

העולם הזעיר שגילה אנדרליין לפני 100 שנים בעזרת מיקרוסקופ שדה-אפל, מדהים ופותח שאלות רבות: אם החלקיקים הקולואידיים בונים צורות חיים מורכבות כגון חיידקים ופטריות, היכן מצויה תוכנית הבנייה וההרכבה (באנגלית the blue print)? באיזה תהליכים משתמש תהליך הבנייה? האם התהליכים האלה דומים לבנייה של תא רגיל? כיצד נבנה הדי.נ.א.? היכן מצויים חלקיקים קולואידיים? האם ישנם כמה סוגם של חלקיקים? האם קיים חלקיק קולואידי יסודי זעיר אחד שמרכיב את שאר החלקיקים? או אולי ישנה סדרה של חלקיקי יסוד? ואולי  כל חלקיק הקולואידי בנוי מחלקיקים קטנים יותר, כך שהשרשרת נמשכת ללא סוף?

אין ספק שיש פה כר מאוד פורה למחקר.

מקורות:

http://www.pnf.org/compendium/An_Open_Letter_On_Pleomorphic_Microbiology.pdf

http://findarticles.com/p/articles/mi_m0ISW/is_2003_May/ai_100767864/

http://www.life-enthusiast.com/index/Articles/Myers/Gunther_Enderlein

לאן נעלם הפליאומורפיזם?

פליאומורפיזם תיאוריה חדשה-ישנה שמשליכה על התפיסה שלנו על מחלות, חיידקים, ווירוסים.

אנטון ביצ'אמפ (1816-1908) שכבר הוזכר בפוסט הקודם, המציא ודגל בתיאוריית הפליאומורפיזם.

לפי תאוריית הפליאומורפיזם, בכל גוף חי, וגם בגופים דוממים, קיימת צורת חיים זעירה עד כדי אנגסטרמים ספורים. להשוואה גודלו של תא דם אדום הוא בין 60000 ל-80000 אנגסטרם. הגודל של וירוס הוא בין 200 ל-3000 אנגסטרם.

צורת החיים הזעירה הזו (נקרא לה מיקרוזימאס כפי שביצ'אמפ קרא לה), יכולה להתפתח לפטריה, לחיידק או וירוס.

פליאומורפיזם היה מוקד לוויכוח בעולם הרפואה בתחילת המאה ה-20.

קצת מדהים שאדם שחי את רוב חייו במאה ה-18 יגלה צורת חיים כל כך קטנה. בימיו של ביצ'אמפ בקושי ראו תאי דם בשל המיקרוסקופים הפרימיטיביים. אבל כשמדובר בענק רוח בעל כישרון יוצא מהכלל וידע עצום, יש לקחת את הטענות ברצינות!

על חלק מההשלכות של הגילוי הזה כבר כתבתי בפוסט הקודם.

בפוסט הנוכחי אני מעדיף להתמקד בראיות. שכן כבר עברו למעלה מ-100 שנים מאז שביצ'אמפ נפטר, לבטח כבר היה צריך לאמת את התאוריה של ביצ'אמפ.

אז אומנם יש חדשות שהטובות – התאוריה נתמכת ע"י טובי המדענים בשלל תצפיות וניסויים

נתחיל מענק אחר – רויאל ריימונד רייף. המיקרוסקופ של רייף הגדיל פי 60000.

רייף שיתף פעולה עם ד"ר ארתור אייזק קנדל מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת נורת'ווסט. אייזק קנדל הגה ניסוי שהוכיח את תאוריית הפליאומורפיזם. הניסוי בקווים כלליים (וגסים משהו) – קנדל לקח תמיסה עם חיידקי טיפוס (BACILLUS TYPHOSUS) והעביר אותם דרך פילטרים מאוד עדינים, דרכם החיידקים לא מסוגלים לעבור.הוא בדק את התמיסה המסוננת במיקרוסקופ רגיל ולא ראה דבר. קנדל הוסיף מזון לתמיסה המסוננת, הניח לה לגדול משך כמה ימים, ומצא – חיידקי טיפוס…

רייף הצטרף לניסוי עם המקרסוקופ האדיר שלו. והשניים צפו תחילה בחיידקי הטיפוס, לאחר מכן סיננו את התמיסה בפילטר העדין. חיידקי הטיפוס נעלמו, אבל נראו גופיפים זעירים ורוטטים (המיקרוזימאס של ביצ'אמפ). תמיסת הגופיפים הזעירים הושארה לצמוח במשך 4 ימים – ואז כבר נצפו גופים יותר גדולים. כשהוסיפו לתמיסה הזו תמיסה מעוקרת של בשר – שוב גדלו חיידקי הטיפוס.

ד"ר אדוארד סי רוזנאו ממוסד מאיו אימת את המימצאים.

אם זה נשמע כמו מדע בידיוני, אז כל מה שכתוב זה סיכום קצרצר (ומצ'וקמק למדי) של מאמר המכון הסמית'סוניאני המפורסם והמכובד קראו בעצמכם, אני מניח שרובכם תבינו אפילו טוב מימני את המאמר.

במהלך השנים מדענים נוספים פתחו את אותה תיאוריה של ביצ'אמפ – כגון גינתאר אנדרליין שקרא למיקרוזימאס – פרוטיטס, או וילהאלם רייך שקרא למיקרוזימאס – ביונס. כל אחד מהמדענים שגילה את הפליאומורפיזם ראוי ללימוד יסודי, אלה הגאונים של האנושות שנשכחו בדפי ההיסטוריה, אולם דווקא הם נושאים את הבשורה של רפואה אינטגרטיבית, שמביאה בחשבון היבטים נרחבים של הקיום, מעבר לאינטראקציות החומריות, והמבנים התלת-מימדיים.

היום המיקרוסקופים האלקטרוניים בעלי הגדלה רבה יותר מאשר המיקרוסקופ של רייף. היום במיקרוסקופ אלקטרוני ניתן להגיע להגדלה של 100000. אולם בניגוד למיקרוסקופ של רייף, דרך ההכנה של הדגימות (צביעה) במיקרוסקופ האלקטרוני מדוממת את הגופים החיים.

הגאולוג רוברט פולק סרק פיסת סלע עם המיקרוסקופ האלקטרוני בהגדלה של 100000 . להפתעתו בפיסת סלע נראו כדורים זעירים דוממים. פולק, כדרכם מדענים גדולים, לא התעלם מהמימצאים והחל לחקור את הכדורים. הוא גילה שביולוגים מכירים במכירים (במידה מסוימת) תופעה של חיידקים בגודל של נאנו- ultramicrobacteria. בחקירה נוספת לתדהמתו הוא גילה שבאמת החלקיקים האלה הם חיידקים. הוא אף הצליח לגדל מהם חיידקי סטרפטקוקוס, סטפילוקוקוס ועוד. ראו סרטון קצר של המדען החביב הזה.

אם נחזור לביולוגים, בוויקיפדיה הערך על נאנובקטריה מבולבל. מצד אחד הערך טוען שהמבנה של נאנו בקטריה נצפה בסלע, מצד שני הוא טוען שהרעיון שהחלקיקים האלה חיים נדחה.

המיקרסקופ של רויאל ריימונד רייף, הלך לעולמו יחד עם רייף ב-1971. אומנם נשארו מספר מיקרוסקופים של רייף עד היום, אך אף אחד מהם לא עובד. חבל שהעולם המדעי וויתר על כזו הזדמנות. כנראה שרייף הקדים את זמנו.

אבל…. הגיע כשרונות צעירים… גסטון נאיסנס כבר לא כל כך צעיר. גסטון המציא מיקרוסקופ שהוא קרא לו סומאטוסקופ. בעל הגדלה של 30000 , מבלי להרוג את הדגימה. כשהוא צפה בדגימות עם המיקרוסוקופ שלו הוא גילה את ה… מיקרוזימאס של ביצ'אמפ. הוא תעד את מחזור החיים של החיידקים. החל מחלקיקים זעירים בגודל של אנגסטרמים ספורים דרך 16 שלבי חיים.  בינהם צורות של פטריה וחידקים בצורות שונות.

ד"ר דיויד ג'וב חקר את המיקרוזימאס (הוא קרא להם חלקיקים קולואידים). הוא גילה שלא ניתן לעקר את החלקיקים בחום, או בקרינה עצומה. הוא מצא שהחלקיקים האלה הם הגרעין הקטן ביותר של החיים. או כפי שהוא כינה אותם – שלב המעבר בין הרוח לחומר.

לסיום הפוסט אביא סרטון מדהים מהמיקרוסקופ של גסטון נאיסנס. בסרטון ניתן לראות את המיקרוזימאס (גסטון קרא להם סומטאידים), והוא מצא שהם מופיעים בכל גוף חי.

המיקרוסקופ של גסטון נאיסנס.

פסטר וביצ'אמפ – האם הגיעה העת לשנות את התפיסה?

לפני כ-150 שנה, התלהט דיון בין שני רופאים בצרפת. האחד ידוע לכולנו – לואי פסטר, והשני נשכח וכמעט נמחק מדפי ההיסטוריה – פייר ז'אק אנטון ביצ'אמפ.

בין חסידי פסטר לחסידי ביצ'אמפ ניטש וויכוח עז לגבי הגילויים המרכזיים שמיוחסים לפאסטר. לטענת חסידי ביצ'אמפ, רוב הגילויים של פאסטר התגלו על ידי ביצ'אמפ שנים קודם לכן. אולם הקרידיט המדעי פחות מעניין משאלת הגישה. בעוד שפאסטר וביצ'אמפ הסכימו על רוב הניסויים ותוצאותיהם, המסקנות שהסיקו לגבי אופן הטיפול היו שונות בתכלית.

הגישה של פאסטר היא הגישה השולטת עד היום בטיפולים רפואיים. התאוריה שאומרת כי החיידקים גורמים למחלות, לפיכך צריך למקד את מאמצי הריפוי בהשמדת החיידקים. הגישה הזו מוכרת וידועה. לפיכך נתמקד במאמר הזה בגישתו של ביצ'אמפ.

פייר ז'אק אנטון ביצ'אמפ, אדם בעל ידע עצום – עם תארים מתקדמים ברפואה, ביולוגיה, ביוכימיה, כימיה, פיסיקה, ורוקחות, שגם חקר ולימד בכל התחומים הללו.

אנטון ביצ'אמפ היה מפורסם מאוד בזמנו. בין היתר פיתח את תיאוריית הפליאומורפיזם. הפליאומורפיזם גרס שהפיטריות, והחיידקים משנים את צורתם. הם יכולים להתחיל ממעין נבג קטנטן שאנטון קרא לו  מיקרוזימאס. המיקרוזימאס נמצא בכל האורגניזמים החיים, מרגע לידתם. כל עוד האורגניזמים בריא הוא נוסע סמוי. ברגע שנפגעת בריאות האורגניזם, והרקמות חולות מאוד, או אפילו מתות, המיקרוזימאס מתעורר לחיים, מתחיל לאכול את הרקמות החולות עד שנגמר האוכל. בשלב הזה הופך המיקרוזימאס (בהתאם לסוגו) לחיידק, פטריה או וירוס פעיל. כשנגמר האוכל, אוכל החיידק\פטרייה את עצמו וחוזר למצב מיקרוזימאס.

היום המדע יודע לפחות לגבי חלק מהחיידקים והפטריות שיש להם מצב "נבג". החיידקים מזהים מתי הסביבה מתחיל להיות עויינת ומייצרים מעטה קשיח סביב הדי.נ.א. שלהם ועוד כמה אברונים הדרושים להתאוששות, והולכים לישון. הם יכולים לישון אלפי שנים (ויש הטוענים שגם מיליוני שנים) במצב זה. גם הפטריות מייצרות נבגים על מנת להתרבות.

אולם המדע כיום בעיקרון שולל את התאוריה של הפלאומורפיזם. הטענה היא שהחיידקים לא קיימים במצב ווירוס (או אפילו קטן מווירוס), בו למעשה יש רק די.נ.א., כמה חלבונים ומעטפת. אולם בנקודה הזאת נכנס רויאל ריימונד רייף עם המיקרוסקופ המדהים שלו.

רויאל ריימונד רייף הדגים עם המיקרוסקופ שלו כיצד חיידקי טיפוס משנים את צורתם מווירוס לחיידק, ולמעשה הוכיח את התאוריה של ביצ'אמפ.

אז מה המשמעות של העניין הזה חוץ מהערך המדעי?

המשמעות שלפחות חלק מהחיידקים, הפטריות, והווירוסים, נמצאים בתוכנו במצב רדום. כשאתם חולים בדר"כ הרפואה ה"קונבנציונאלית"  מייחסת את זה להידבקות. ביצ'אמפ אומר שאין צורך להידבק. אנחנו כבר נדבקנו. השאלה היא האם הגוף נחלש או שהוא חזק דיו. לכן כדי להיות בריאים צריך לחזק את הגוף במזונות טבעיים נטולי רעלים, אויר ומים נקיים, שינה טובה, וגישה נפשית רוגעת לחיים. זה הכל, אין צורך להילחם בחיידקים משום שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו.

פאסטר אומר – אם נדבקתם כנראה שנחשפתם לחיידק ממקור חיצוני, תלכו לרופא כדי לתת לחיידק נבוט בראש.

ביצ'אמפ אומר – אם נדבקתם כנראה שהגוף או חלק מימנו נחלש. חזקו את הגוף והמחלה תימנע מכם.

המדע והרפואה בחרו בגישה של פאסטר.

במה אתם תבחרו?

עוד מקור מעניין:

http://www.healthtruthrevealed.com/full-page.php?page=article&&id=11421316206