התקפי לב היתה "מכה" של המאה ה-20. מכה זו ממשיכה ומלווה אותנו לתוך המאה ה-21. מה הסיבה? אין וויכוח על כך שרוב מקרי התקפת הלב נובעים מהצטברות שיכבה טרשתית על עורקי הלב, עד שהעורקים נסתמים ואספקת החמצן ללב נפסקת. למעשה טרשת העורקים אחראית בנוסף להתקפי לב לשבץ מוחי, וטרומבוזות בגוף.

אז מדוע מצטברת השכבה הטרשתית על עורקי הלב? לרפואה הקונבנציונאלית יש כמה עבריינים מועדים: שומנים מוקשים או מוקשים חלקית (לדוגמא מרגרינה), תזונה עשירה בכולסטרול, עישון, השמנה, סוכרת, יתר לחץ דם, תורשה.

הבעיה עם התיאוריה הזו שהיא לא מסתדרת עם העובדות "הנחבאות" הבאות:

1) לפני 1910 טרשת העורקים וספציפית התקפי לב לא היו קיימים באוכלוסיית העולם.

2) אסקימוסים שאכלו טונות של שומן רווי בימי חייהם לא סבלו מהתקפי לב.

3) אוכלוסיות מבודדות שלא נהנו (או סבלו) מה"קידמה", לא חוו טרשת העורקים או התקפי לב ללא קשר לאוכל שאכלו.

4) הכולסטרול הוא מרכיב חיוני בגוף. הוא חומר הביניין של קרומי התאים, יש לו תפקיד מרכזי במוח. ומהווה חומר מוצא להורמונים בגוף.

כולססטרול היווה תמיד חלק נכבד במזונם של בני האדם, ועדיין, לא היו התקפי לב לפני המאה ה-20. הקשיית שומנים נכנסה לשימוש נרחב רק בשנות ה-40 של המאה-20. התהליך הטרשתי לוקח כ-10-20 שנים. היה גורם מוקדם יותר להופעת התקפי הלב. תורשה תמיד היתה בעייתית ולכן לא יכולה להוות הגורם להתקפות לב, כך גם השמנה. עישון – התקפי הלב מופיעים גם אצל אנשים שלא עישנו סיגריה מימהם לפיכך העישון יכול להוות רק גורם מישני.

אז מי "האשם"? מי הופיע על הבמה של המאה ה-20 ובכליו רבדים של שומן טרשתי?

ג'וזף מ. פרייס פירסם ספרון קטן כבר ב-1969 – " פקקת העורקים הכליליים, כולסטרול, כלור" (CORONARIES, CHOLESTROL, CHLORINE). מהשם אתם יכולים לנחש מי "האשם" העיקרי – כלור!

ד"ר פרייס חקר ללא ליאות את התיאוריה, אסף נתונים, ולאחר התנכלויות ועיכובים הצליח לפרסם את הספר שלו. כמובן שלאחר פרסום הספר, במקום לזכות להוקרה וכבוד, הוא הוקע ונאלץ להפוך לרופא משפחה באיזור כפרי בארה"ב. ככה זה אצל התוכים (סליחה התכוונתי לרופאים) של ימינו, אסור לחרוג מהקו. אבל מדהים יותר – הסיבה העיקרית להתקפי לב במאה ה-20 כמעט ולא ידועה עד היום. הקרדיולוגים יכולים לעשות מאות ניתוחי מעקפים, אולם הם לא חוקרים מדוע בכלל צריכים לעשות אותם.

ד"ר פרייס הוכיח על תרנגולים צעירים שמים מוכלרים במידה רבה, גורמים תוך שלושה שבועות לסתימת העורקים של התרנגולים.

ד"ר פרייס בחן את הדו"חות על נתיחות לאחר המוות של חיילים האמריקאים שנהרגו במלחמת וייטנאם וקוריאה. החיילים שתו מים שהיו מוכלרים בריכוז של פי 20-30 מכפי שמקובל בארה"ב. על מנת למנוע זיהום. הסתבר שבגופות החיילים הצעירים התגלתה טרשת עורקים מתקדמת, לעומת גופות צעירים שלא שירתו בחזית.

שני המרכיבים העיקריים ש"מקורות" מוסיפים למי השתייה (בהנחיית משרד הבריאות), הם כלור ופלואוריד. הכלור מבצע מחטא את המים מחיידקים. הפלואוריד אמור להגן על השיניים.

יצוין כי מקורות משתמשת בסודיום היפוכלוריט לחיטוי המים, אולם גם בכלוראמינים. בניגוד לסודיום היפוכלוריט כלוראמינים אינם מתאדים ממיכל פתוח, וגם אינם מתאדים בהרתחה רגילה, ואפילו חלק מפילטרי הפחם אינם מסננים אותם.

אז מה מציע הד"ר פרייס במקרה של סתימת עורקים – צעד ראשון הפסיקו לשתות כלור (ואני מוסיף הפסיקו גם את הפלואוריד). חיילים שנלחמו בדרום קוריאה ונאלצו לשתות מים מוכלרים במידה רבה ביותר, פיתחו טרשת עורקים חמורה תוך מספר שנים. לעומת זאת כשהם חזרו לארה"ב ולשתיית מים מוכלרים במידה רגילה, הטרשת שלהם נסוגה למידה הרגילה באוכלוסיה כעבור כמה שנים.

מדוע אני מכניס את הפלואוריד לרשימה השחורה של סותמי העורקים? לקבוצה של מתנדבים הוזרק איזוטופ של פלואוריד בתרכובת סודיום פלואוריד. לאחר מכן נעשתה להם סריקה בסורק טומוגרפי. בתוצאות נמצא שהפלואוריד שקע באיזורי הסתיידות העורקים. מעניין ששני החומרים העיקריים המתווספים למים בהנחיית משרד הבריאות (במקרה של הפלואוריד בכפיית משרד הבריאות) גורמים להסתיידות עורקים. כדרך אגב גם את הפלואוריד מסנן פחם פשוט לא יסנן.

צעד נוסף שמביא הד"ר פרייס, הוא צום ממושך. במקום לעבור ניתוח מאוד מסובך, ולהחלים במשך חודשים , עדיף לצום במשך שבועות ולנקות את העורקים והוורידים. ד"ר ג'ואל פורמן ממליץ על הפרקטיקה בספר "צום ואכילה לבריאות טובה". כמובן שמאוד כדאי שצום ממושך יעשה בפיקוח רפואי, כי הוא אינו נטול סכנות. הצום אינו מתאים בכל המקרים, והחיסרון העיקרי שלו הוא דלדול הגוף ממינרלים וויטמינים נחוצים. יש גם סוגים רבים של צומות, ואם החלטתם על דרך זו רצוי להתייעץ עם מומחה בעל ניסיון בנושא ולא ללכת בשיטת "עשה זאת בעצמך".

צום הוא חלופה שכדאי לשקול כשמנסים לרפא טרשת  עורקים. צום יכול להקטין את המשקע הטרשתי באופן משמעותי.

עוד על התקפי ומניעתם ראו בפוסט הזה.

חרדה – אותו רגש שתוקף אותנו, ומכניס אותנו בספירלה יורדת לקושי הולך וגובר. קשה להתמודד, קשה גם להרפות. החרדה אוחזת בחוזקה, גורמת למחשבות טורדניות ותסמינים גופניים.

אז מה עושים? נחלק את התשובה לשניים. מה קורה היום, ומה ניתן לעשות.

מה קורה היום? בדרך כלל הולכים לרופא והוא נותן גלולה. פשוט וקל. אפילו רופא המשפחה יכול לרשום תרופות פסיכיאטריות.

הגלולות משפיעות באופנים שונים על המוח.לדוגמא הכדור המאוד מפורסם ציפרלקס (פרוזאק). הציפרלקס מעלה את רמת הסרוטונין במוח. בהנחה ורופא המשפחה החליט להעלות את רמת הסרוטונין, נשאלת השאלה האם רמת הסרוטונין נמוכה מדי במוח? האם הרופא בודק את רמת הסרוטונין לפני שהוא מעלה אותה? האם בכלל יש בעיית סרוטונין במוח?

גישות אחרות לטיפול בחרדה:

דבר ראשון זכרו שחרדה היא תופעה טבעית היא לא בהכרח מחלה שדורשת גלולה. התקפי חרדה יכולים להגיע ולעבור כפי שבאו. לעיתים קרובות זוהי התנסות נוספת שלנו בחיים, אין צורך לעשות דבר.

אם ההתקפים חוזרים ומציקים יש שיטות אחרות לטיפול בהם. ראשית אני חוזר ומציע את השינויים הדרושים לריפוי חלק גדול מהמחלות.

מעבר לכך ישן טכניקות רבות שמשפרות את השליטה על האנרגיות בגוף: יוגה, טאיי צ'י, צ'י קונג, ביו-פידבק, שיטות בודהיסטיות עתיקות מהמזרח, ולמעשה כל שיטה אחרת שעוזרת לנו לנתב את החיוניות שלנו למחוז חפצנו.

לדוברי אנגלית הרצאה נפלאה של ג'ק קורנפילד על חרדה – אהבו את החרדה:

http://bipolarblast.wordpress.com/2010/08/19/lovefear/

הטור הבא נועד למתעניינים הסובלים למכיב קיבה שאינו נובע מתרופות כגון אספירין.

לפני מספר שנים התחלתי להרגיש כאבים ברום הבטן. צריבה שהופיעה בעיקר לאחר ארוחות.

לאחר חודשים רבים שהכאבים הציקו לי, נגשתי לרופא. הרופא איבחן אולקוס והמליץ לבצע בדיקת נשיפה, ונתן לי תרופה בשם אומפרדקס. התעניינתי לגבי בדיקת הנשיפה ומצאתי שאני בר מזל. כעשר שנים לפני כן שני רופאים אוסטרליים (Dr Barry J. Marshall and Dr J. Robin Warren) גילו את ה"אשם" חיידק בשם הליקובקטר פילורי. לפני גילוי החיידק המדענים היו בטוחים לחלוטין ששום חיידק לא מסוג לחיות בסביבה החומצית של הקיבה. אולם הרופאים הפריחו את הסברה. לכאורה היתה זו בשורה לכל הסובלים מכיב קיבה. משום שהרפואה המודרנית יודעת להתמודד עם חיידקים בעזרת אנטיביוטיקה. בדיקת הנשיפה מזהה את נוכחות החיידק  בבדיקת הנשיפה הפציינט שותה משקה, גם ההליקובקטר "שותה" את המשקה מפרק אותו ויוצר מימנו גז מיוחד. בדיקת הנשיפה מנטרת את הגז וקובעת את הימצאות החיידק. ביצעתי את הבדיקה ומצאתי שהאורח הלא קרוא נמצא בקיבה.

חזרתי לרופא והוא רשם לי טיפול  אנטיביוטי. אבל יש בעיה מסוימת עם הטיפול האנטיביוטי. החיידק הזה חי בדופן של הקיבה, כדי שהאנטיביוטיקה תגיע לדופן הקיבה בריכוזים אפקטיביים צריך לקחת מינונים גבוהים של אנטיביוטיקה. הרופא רשם לי מינונים גבוהים של שני סוגי אנטיביוטיקה. בינתיים הוא רשם לי תרופה בשם אומפרדקס להקלה על הכאבים.

לקחתי את האנטיביוטיקה לפי מצוות הרופא. כעבור כחודשיים שוב ביצעתי את בדיקת הנשיפה. מתוח משהו ניגשתי לבדוק את התוצאות. לאכזבתי האורח הלא קרוא היה עקשן ונשאר בקיבה. כדרך אגב האומפרדקס לא הזיק ולא הועיל – הפסקתי לקחת אותו.

שוב ניגשתי לרופא המשפחה. הסתבר לי שהמקרה היה מסובך מדי לרופא המשפחה והוא היפנה אותי למומחה לעינייני קיבה – גסטרואנטרולוג.

הרופא המומחה מיד רשם לי אנטיביוקטיקה משני סוגים אחרי במינונים גבוהים. שוב לקחתי את האנטיביוטיקה שוב ניגשתי לבדיקת נשיפה. גם הפעם לאכזבתי הדייר בקיבה התעקש להישאר.

חזרתי לרופא המומחה. הפעם הרופא החליט להפעיל את כל התותחים. הוא רשם לי אנטיביוטיקה במינונים גבוהים משלושה סוגים שונים והוסיף כדור נגד בחילה. ניגשתי לרוקח לקנות את הכדורים, כשגיליתי שאחד הכדורים הוא נגד בחילה, שאלתי את הרוקח אם זה חלק מהטיפול או שזה רק נגד הבחילה שעושים כל כך הרבה כדורים. הרוקח אמר לי בביטחון שזה רק נגד הבחילה אני לא חייב לקחת את הכדורים נגד הבחילה. לקחתי את שלושת סוגי האנטיביוטיקה אולם נמנעתי מהכדורים נגד בחילה. כעבור חודשיים שוב עשיתי בדיקת נשיפה ושוב הופיע החיידק הסרבן….

ניגשתי לרופה המומחה – לרופא הסימפטי היו שתי בשורות רעות. האחת שהכדורים נגד בחילה היו חלק מהטיפול, והשנייה שאין לו אפשרות לעזור עוד. הקשיתי ושאלתי אם אין איזה כדור אחר? הרופא היה נחרץ ושלל את האפשרות. אולי עוד כמה שנים אוכל לקבל שוב את הטיפול שאלתי בשמץ של תיקווה? הרופא אמר אולי ספקני. באוירה מלנכולית זו הודיתי לרופא על מאמציו ועזבתי את החדר.

טוב, השלמתי עם הדייר הלא קרוא והבנתי שאצטרך לחיות עם הכאבים עד סוף ימי.

כעבור חודשים מעטים עברתי לרופא משפחה אחר וסיפרתי לו על הבעיה שאני סובל מימנה. הרופא אמר לי, "תשמע אני אתן לך טיפול שב-100% יעזור". בשלב הזה הייתי כמובן ספקן ושבע אנטיביוטיקה. אולם הרופא שכנע אותי ואמר לי שאני חייב לנסות – שוב קיבלתי שלושה סוגי אנטיביוטיקה במינונים גבוהים. לאחר חודשיים עשיתי בדיקת נשיפה ואתם בטח מנחשים שהאנטיביוטיקה לא הזיזה לדייר הסרבן.

עברו מספר חודשים והכאבים ממשיכים להציק. החלטתי לפנות לעולם הוירטואלי. חיפשתי באינטרנט חומר על הנושא. הדבר הראשון שמצאתי היה מחקר על מנגונני החיידק המופלא שחי בסביבה כה חומצית. קראתי את המחקר והוא קצת ייאש אותי, מסתבר שהחיידק מפעיל זרועות כדי להידבק לדופן הקיבה, ומפריש חומרים שסותרים את החומצה בקיבה, יש קשר בין הימצאותו למחלות לב, והוא די עקשן ולפעמים גם גורם למחלות יותר קשות. בקיצור לא נעים לקרוא. המשכתי לחפש, חיפשתי וחיפשתי ובסוף באתר נידח מצאתי "מתכון" לריפוי אולקוס (חבל שאני לא יכול להביא את כתובת האתר זה היה ממש מזמן ואין לי מושג כבר איפה הוא). המתכון היה די פשוט, אני משחזר מזכרוני ומקווה שאני לא מפספס הרבה:

1) לא לשתות בזמן הארוחות כלל (למעט מרק\מיץ מירקות ופירות טריים במידה). מותר לשתות חצי שעה לפני הארוחה או שעה לאחר הארוחה. השתייה מדללת את מיצי הקיבה ומקשה על העיכול.

2) לא לאכול בלילה כלל. הלילה הוא זמן מנוחה והתחדשות לאיברים הפנימיים.

3) לאכול ארוחות מסודרות, אפשר שלוש ארוחות, אבל לא לאכול ארוחות גדולות שהבטן תפוחה לאחר הארוחה. ארוחות גדולות מקשות על מערכת העיכול.

4) לאכול לאט – ללעוס היטב, ולאחר אכילת מנה לתת לבטן לנוח מספר דקות. למערכת העיכול קשה להתמודד עם שפע פתאומי שנובע מאכילה מהירה.

5) לא לאכול מזונות חריפים, מטוגנים, לצמצם את צריכת המלח והסוכר ככל האפשר. להימנע ממוצרי חלב. כמובן להימנע גם ממרגרינה (יש ברוב המאפים המוכנים).

6) לאכול בננות וכרוב מבושל.

7) לאכול אוכל קל לעיכול – ירקות מבושלים, פירות. אם אתם צריכים בשר אז עוף "מכובס". לא בשר בקר.

8 ) אינני זוכר אם זה היה כתוב "במתכון", אבל הימנעו מממתיקים מלאכותיים (אספרטיים נוטרה סוויט וכיו"ב), צבעי מאכל מלאכותיים, חומרים משמרים מלאכותיים, חומרים מייצבים, חומרים מתחלבים. המעיטו ככל האפשר בכל התוספים הסינטטיים שאמורים לתת למזון טעם משופר ולשמר אותו. כדאי גם להפסיק לעשן ולצרוך אלכוהול וקפה.

לאחר שראיתי את "המתכון" חשבתי מה כבר יש להפסיד. ביצעתי את "המתכון" באדיקות. הכאבים אט אט פחתו. וכעבור כחודשיים שלושה נעלמו לחלוטין. מאז ועד היום, כבר שנים לא מעטות, לא חוויתי את האולקוס. האם "המתכון" עזר לי? לא ניתן להסיק ממקרה אחד, אבל אני מאמין שכן.

היום עדיין נהוג הטיפול האנטיביוטי בכיב קיבה מתוך אמונה שהחיידק אשם. היום אני מחזיק בדעה שברוב המקרים, הבעלים הרשומים של הגוף "אשמים", גם אם הם לא יודעים את כללי אחזקת הגוף. ניתן להשליך לקיבה כל דבר, אבל אם מכניסים לשם יותר מדי מזיקים הגוף נחלש ונחלש עד שהחיידק שנמצא אצל חלק גדול מהאנשים (אולי אפילו 50%) מתחיל לעשות את תפקידו. לחיידקים יש הרבה תפקידים בעולם. התערבות הרפואה המודרנית לא תמיד תעזור.

סוף דבר – לאחר שנתקלתי בבעיה אחרת, ניגשתי לרופא האחרון שרשם לי את האנטיביוטיקה "שבטוח תעזור" לי. כדרך אגב סיפרתי לו שפתרתי את בעיית האולקוס באופן שונה, עוד לא הספקתי לספר לו מה עשיתי והרופא הפגין חוסר ענין ורק הפטיר – "טוב מאוד תמשיך לעשות מה שאתה עושה".

אם יש לכם סיפורים דומים כיצד "מתכון" כזה או אחר ריפא אתכם – אשמח לפרסם אותם.

רק בריאות!